מוטיבציה בריאה

סבתי אובחנה עם סרטן השחלות בשנת 2005. בדיוק מלאו לי עשר וחזרתי הביתה מחנה לינה. אני זוכרת שישבתי במטבח של סבתי וביקשה מאמא שלי להסביר לי את הגן BRCA2. היא אמרה לי שסבתי נשאית, מה שאומר שלאבא שלי יש סיכוי 50% להיות גם נשא. אם הוא ימצא חיובי, אז זה אומר שלשני אחי ולי יש סיכוי 50% להיות חיוביים.

ואכן, אבי קיבל תוצאה חיובית בבדיקה. בגיל עשר שאלתי את אמי, "אוקיי, אז מתי אני אמורה להיבדק?" לרוע המזל, נאמר לי שאני צריכה לחכות עד גיל שמונה עשרה. אני בת העשר שאלה, "למה?" כפי שרוב הילדים עשויים לשאול. אחר כך היא הסבירה לי שמכיוון שסרטן השחלות מ-BRCA 2 מתפתח בדרך כלל בגיל מבוגר יותר, אין טעם שאדע עכשיו, ויש לי הרבה דברים משפטיים שלא הבנתי. כך או כך, חיכיתי.

ברגע שמלאו לי שמונה עשרה בשנת 2012, התחלתי לנהל שיחות עם אמא שלי על בדיקות. הייתי בדרכי לקולג' בקולורדו בסתיו, והייתי נחושה להיבדק לפני שאעזוב. נפגשנו עם גנטיקאי כמה פעמים, ולבסוף עשיתי בדיקות דם. עם זאת, התוצאות לא היו מגיעות לפני שאצא ללימודים. משמעות הדבר היא שאצטרך לחכות עד שאחזור לשיקגו לחג ההודיה כדי לקבוע פגישה ולגלות שהתוצאות חיוביות.

למה הייתי כל כך נחושה לגלות את התוצאות שלי? חשבתי שאין לי שליטה על האם יש לי BRCA2 או לא, אבל אני יכולה לשלוט באופן שבו אני עוזרת לבריאות שלי בזכות זה. הידיעה שיש לי BRCA2 משמעה שאני נמצאת תחת מעקב צמוד יותר מצד הרופא שלי. חשבתי, איך זה יכול להיות דבר רע? באותו זמן, הדבר היחיד שידוע שאולי מגביר את הסיכוי לפתח סרטן היה אורח חיים לא בריא. אז, נהיה חשוב לי מאוד לאכול טוב ולהתאמן. זה היה כמו מתג שנדלק לי במוח. יש לי סיכון גבוה יותר לפתח סרטן, אורח חיים בריא יהיה מועיל יותר בטווח הארוך. אפילו היום, אני כל הזמן מזכירה לעצמי לא להיכנע לתשוקות למתוק שלי ולהתאמן. רציתי להיות בריאה והידיעה שיש לי את הגן הזה נותנת לי את המוטיבציה הנוספת שאני צריכה.

רק בשנת 2017 גילתה משפחתי את שרשרת. השם המשיך לעלות, אז עשינו מחקר נוסף והחלטנו שקרן המשפחה שלנו צריכה לתת להם מענק כדי לתמוך בעבודה החשובה שהם עושים. אני יכולה רק לדמיין כמה יותר עזרה הייתה למשפחתי עם התמיכה וההכוונה של שרשרת לאורך כל התהליך הזה של מוטציית BRCA2 שהפכה לחלק עצום מהמשפחה שלנו.