להיות מטפל מכל רחבי הארץ

ישבתי במסדרון של מלון איפשהו בפנסילבניה. הייתי סטודנטית שנה ב' בקולג', מדריכה במסגרת ריטריט של קבוצת נוער. זו הייתה שנת 2003. לפני משפחה, בוואטסאפ, בהודעות טקסט קבוצתיות וברשתות חברתיות. אמא שלי התקשרה אליי במוצאי שבת. "היה לי תור לרופא לפני כמה שבועות וקיבלתי כמה תוצאות מבדיקה שרציתי לספר לך עליה". אני זוכרת שנתקפתי בהפתעה. איזה תור לרופא? האם אני לא אמורה להיות במלון הזה, לאכול חטיפים עכשיו? היא המשיכה וסיפרה לי שמצאה גוש בשד שלה, שעשו לו ביופסיה ושיש לה סרטן שד. אני בטוחה שהיא המשיכה וסיפרה לי שהם הולכים להתחיל טיפול, כימותרפיה והקרנות. היא סיפרה לי על כמה נשים מבית הכנסת שלנו שאובחנו לאחרונה ושהיא דיברה עם מישהי מארגון חדש, שרשרת. אבל כל מה שאני זוכרת זה שהייתי במסדרון של המלון ולא ידעתי מה לעשות הלאה. שאלתי אם אני צריכה לחזור הביתה. היא אמרה לי שלא, כמובן שלא, למה שאחזור הביתה? אבל הייתי בחוף המזרחי והמשפחה שלי הייתה בלוס אנג'לס. הייתי בת 19, אולי 20. לא ידעתי הרבה על סרטן השד, חוץ מזה שאמא של אבא שלי נפטרה מסרטן השד כשהייתי צעירה מאוד.

כמה ימים לאחר מכן חזרתי כדי להתחיל את הסמסטר הבא בקולג'. סיפרתי לחברים הקרובים שלי, לשותפים שלי לדירה. ההורים שלי היו מתקשרים לעדכן אותי במה שקורה בלוס אנג'לס; אבא לוקח את אמא לפגישה שלה, כן, כמובן שבאב מודאג הרבה ומתקשר לעתים קרובות יותר מהרגיל, אמא הולכת להתחיל לאבד את השיער שלה אז היא הולכת לגזור אותו, דברים כאלה. היה קשה לטפל במישהו שנמצא במרחק 4,800 קילומטרים. לנסות לדאוג ולתת ולהיות מטפל שלא יכול... לַעֲשׂוֹת כל דבר. הרגשתי חסר אונים.

ואז נשברתי. אני חושבת שנשארתי בבית מבית הספר יום או יומיים. החברים שלי התקשרו להורים שלי ואמרו שהם צריכים לקחת אותי הביתה לשבת. למרות שכל הזמן שמעתי שאמא שלי בסדר, הייתי צריכה לראות את זה בעצמי (זכרי שזה היה הרבה לפני האייפון, פייסטיים וסקייפ). אז, חזרתי הביתה לסוף שבוע ארוך. אמא שלי בדיוק גזרה את השיער שלה. הלכתי איתה לטיפול כימותרפי. יכולתי לראות בעצמי שהכל "בסדר". וכמה ימים אחר כך חזרתי למטוס וחזרתי לניו יורק ועדיין היה לי קשה להיות כל כך רחוקה, אבל הייתה לי תמונה שונה של המציאות החדשה שלנו. אמא שלי, שחלתה בסרטן השד, והמשפחה שלנו, שכולן דאגו לה ולנו, מעבר לפינה ומכל רחבי המדינה.

עכשיו, יותר מ-15 שנה מאוחר יותר, אמי, תודה לאל, מרגישה טוב בצורה מדהימה. משפחתנו איבדה את אחותו של אבי לסרטן השד, ואנחנו יודעים שהמאבק לריפוי נמשך. הארגון שלא ידעתי עליו דבר, שאמי התחברה אליו כשהיא אובחנה לראשונה, שרשרת, הוא כעת חלק מרכזי בחיי. אני גאה להיות חברה בוועדה המייעצת של CA ונלהבת מחברת הקהילה היהודית למשאבים ותמיכה. כעובדת סוציאלית וכאישה יהודייה צעירה, ראיתי ממקור ראשון כמה קשה לפעול למען עצמך, בני משפחתך ויקיריך.