ספירת זמן

החל מהלילה השני של פסח ועד ללילה שלפני חג השבועות, יהודים רבים נוהגים לספור את העומר, 49 הימים מפסח ועד שבועות. הספירה מסמלת קשר בין יציאת מצרים ועבדות למתן תורה וגאולה. בכל לילה לאחר שקיעת החמה, אומרים את העומר בטרמינולוגיה יוצאת דופן. לדוגמה, אנו אומרים: "היום שמונה עשר יום, שהם שני שבועות וארבעה ימים לעומר".“

כשאני אומרת את העומר השנה, אני נזכרת איך אני שומעת לעתים קרובות את נשות שרשרת סופרות. "עוד שלושה ימים עד הניתוח שלי... שבוע אחרי הניתוח, שלושה ימים מחכים לדוח הפתולוגיה שלי... טיפול שלישי אחרי, עוד חמישה... היום שנתיים אחרי הטיפול... שישה חודשים עד לבדיקת המעקב הבאה שלי...".“

ספירה. הכל נמדד בקפידה בזמן, במיוחד כשמתמודדים עם אתגרי החיים עם סרטן. הספירה מייצגת קשר בין תחושת העבדות לסרטן ולטיפולים, לבין התקווה לחופש מהמחלה הזו. ואז הספירה מתחילה שוב - אבל בצורה חדשה - "ניצול של שישה חודשים, ניצול של חמש שנים, עשר שנים מאז האבחון שלי".“

יש ממד נוסף לספירה הזו. נשים שחיות עם סרטן לא רק צופות בלוח השנה; אנחנו גורמות לחיינו להיות חשובים. כל יום אני שומעת מנשים שמחזקות את מערכות היחסים שלהן, לא מתעסקות בדברים הקטנים, ומוצאות משמעות בחייהן. לאורך המסע הזה, נשים חוות "רגעי אהה" והן חולקות את מה שלמדו ותומכות זו בזו. מתקשרת אחת שיתפה לאחרונה שכאשר הייתה בבית מתאוששת מניתוח, היא בילתה זמן רב בישיבה עם ילדיה, משוחחת, צוחקת וצופה בטלוויזיה. אלה היו רגעים שהייתה מתארת קודם לכן כ"לא עושה כלום", כי היא לא רצה מסביב ועושה דברים עם ילדיה ולמען הילדים. היא הבינה שהיותה דוממת וממוקדת ברגע הפשוט של בילוי זמן משותף, גרמה לה להרגיש יותר מחוברת אליהם.

כשאני מתקרבת לחג שבועות, אני אסירת תודה לנשים ולמשפחות של שרשרת על שהזכירו לי שזה לא רק עניין של ספירת זמן, אלא של לגרום לזמן להיחשב.