בלוג
לעשות קצת רעש
ישנה גישה ראויה לנימוס בכניסה למקום קדוש בבית כנסת או מקדש. אנו צפויים לשבת בשקט והרב אף רשאי להשעות את התפילה עד שכל חברי הקהילה ישארו דוממים.
זה בהחלט לא המקרה בפורים. ביום זה, אנו נכנסים לבית הכנסת לבושים בתחפושות ומותר לנו - למעשה, מצופה מאיתנו - להרים את קולנו ולהשתיק את קורא המגילה (סיפור אסתר). אנו מביאים קולנים, תופים ורוקעים ברגלינו כדי להשתיק את שמו של המן, אדם שביקש להשמיד את העם היהודי. המהומה של תפילה זו מגיעה לשיאה בשמחה ובחגיגה.
לעתים קרובות, נשים המתקשרות לשרשרת חשות רגשיות מאוד. לפעמים קשה לדבר מתוך פחד, חרדה או בכי. באופן בלתי נמנע, נשים מתנצלות על גילוי רגשות. האם יש נימוס ראוי כשמתמודדות עם מחלת סרטן? האם יש ציפייה שנשים תמיד יישארו רגועות כשהן דנות במצבן?
אנו למדים מחג הפורים שגילוי רגשות כאשר רווחתנו או הישרדותנו מאוימים הוא חלק מהמסע. בריא לשחרר מדי פעם. כשאתם מוצפים ברגשות, האינסטינקט שלכם עשוי להיות לעצור את עצמכם מלהרגיש. במקום זאת, חבקו את הרגשות. ייתכן שתמצאו את עצמכם במקום חזק יותר מזה שממנו התחלתם. אז גבירותיי, הוציאו את הרעשנים שלכן, רקעו ברגליים, צעקו בקול רם, וכשתסיימו, מצאו את השמחה.