אבחון TNBC שלי: מבט לאחור, מבט קדימה

זה היה ליל קיץ טיפוסי ביוני 2019, כשבנותיי, בנות 7 ו-10 באותה תקופה, צחצחו שיניים והתכוננו לישון. הושטתי יד כדי לגרד את החלק העליון של שד שמאל שלי והרגשתי גוש. זה הרגיש כמו גולה קטנה וכאב קצת למגע, אבל לא חשבתי על זה יותר מדי, רק שאולי זו ציסטה. כתבתי מייל קצר לרופאת הנשים שלי וסיפרתי לה מה מצאתי והמשכתי עם הלילה שלי. למחרת קיבלתי תשובה שאמרה שנשלחה מרשם לממוגרפיה תלת-ממדית ואז לאולטרסאונד. קחו בחשבון שעברתי ממוגרפיה ואולטרסאונד שגרתיים באוקטובר 2018, רק 8 חודשים קודם לכן.

קבעתי את הבדיקות שאני רגילה לעשות, ובמהלך האולטרסאונד ידעתי שמשהו לא בסדר. הרדיולוג נכנס להסתכל על המסך ואמר לי לקבוע שאיבת ציסטה/ביופסיה. שוב, לא נבהלתי כי הם התמקדו בשאיבת הציסטה ולא בביופסיה. שבוע לאחר מכן הלכתי לתור לשאיבת הציסטה קצת עצבנית, אבל כולם המשיכו לומר שאנחנו לא הולכים לדבר איתך על הביופסיה כי את סובלת משאיבת ציסטה ושאני צריכה לשמור על מחשבות חיוביות. שכבתי על השולחן והרופא נכנס וביצע את האולטרסאונד על שד שמאל שלי ואמר "זו לא ציסטה וזה רע". לבסוף מישהו הודה שמשהו לא טוב. כולם עברו מאושר וורדים למבט של רחמים על פניהם, אבל שוב אמרו "אל תדאגי, זה יכול להיות כלום ואת צריכה לחכות לתוצאות". 20 שעות ארוכות לאחר מכן, ביום חמישי אחר הצהריים, ישבתי במשרד שלי עם שני עמיתים לעבודה כשהרופא שלי התקשר. עניתי לטלפון ואז כל עולמי השתנה, חליתי בסרטן השד. אני אפילו לא זוכרת את שיחת הטלפון חוץ מהרופא שאמר לי שזה רע ואגרסיבי מאוד ושאת צריכה לפנות למנתח מיד. בכיתי במשך ימים עד שראיתי רופא באותו יום שני שאמר לי שיש לי סרטן שד טריפל שלילי (TNBC), שהוא סוג אגרסיבי של סרטן שד הדורש כריתת גוש, כימותרפיה אגרסיבית והקרנות, אבל אני הולכת להיות בסדר.

כשלוש שנים לפני האבחון שלי, שרשרת הגיעה למשרדי כדי לשפוך אור על העבודה שהם עושים עבור חולות סרטן השד והשחלות, והייתי המומה. אף פעם לא חשבתי שאצטרך אותם, אבל שמחתי שידעתי שהם קיימים כדי לחלוק אותם עם אנשים שבאתי איתם במגע המתמודדים עם אחת מהמחלות הללו. בקרוב לאבחון שלי, פניתי לשרשרת ועובדת סוציאלית נפלאה פנתה אליי ושאלה אותי הכל על החוויה שלי, המשפחה שלי ומה שאני צריכה. הם היו התמיכה שהייתי צריכה כדי לעזור לי ולמשפחתי לעבור את התהליך הארוך והמייגע הזה.

אני לא אשקר ואומר שכימותרפיה הייתה קלה, היא לא הייתה. הרגשתי נורא במשך חודשים, איבדתי את כל השיער שלי, לא היה לי חוש טעם, והרשימה עוד ארוכה. אבל עברתי את זה עם התמיכה של העובדת הסוציאלית שלי משרשרת שבדקה מה שלומי. אולי לא הייתי צריכה טרמפ לכימותרפיה, או מישהו לדבר איתו כי כבר היו לי חברות שעברו את מה שעברתי, אבל העובדה שמישהו בדק מה שלומי, שלח לי ספרי בישול, נתן לי מידע על פאות, ועוד הרבה יותר, הייתה בדיוק מה שהייתי צריכה.

חגגתי שנה לכימותרפיה האחרונה שלי, ואני עומדת לחגוג את סיום כל הטיפולים ב-19 במרץ. אני מרגישה נהדר בימים אלה, בלי כמה תופעות לוואי והשיער הקצר שלי שעדיין צומח בחזרה מהכימותרפיה, אבל שרדתי את זה, ואני שמחה לתרום בחזרה לקהילת TNBC כתומכת עמיתים לשרשרת!