בלוג

הרהורים של אחות בחדר ניתוח

A woman with short brown hair, wearing a maroon cardigan over a dark patterned shirt and blue jeans, sits on a black couch in a carpeted room with beige walls and a white door in the background.

סיעוד היה משהו שמעולם לא שקלתי. כשחמותי אובחנה עם סרטן השד בשנות ה-70, לא הייתי אחות. עדיין לא הייתי אחות כשאמי אובחנה עם סרטן השד ב-1980. עבדתי בעולם התאגידי - הכי לא סיעודית שאפשר. עד שהסרטן של אמי התפשט, כבר הייתי בבית ספר לסיעוד. התעניינתי בתחום הבריאות. חשבתי שזה מקצוע פרקטי עם פוטנציאל לעבוד בשעות גמישות, לגדל משפחה וכו'.

במרץ 1994 היה ברור לכולם שאמי לא תזכה לראות אותי מסיים את לימודיי במאי. היא לא תזכה לראות אותי "נעוץ". אחד הפרופסורים שלי הציע לנסוע לחדר בית החולים של אמי ו"נעוץ" אותי מול אמי, למרות שסיום הלימודים היה עוד חודשיים לפני. לעולם לא שכחתי את טוב ליבה של המורה הזאת. האחות הזאת.

התמזל מזלי להפוך לאחות חדר ניתוח. מתישהו לאורך הדרך, פיתחתי נישה בתחום ניתוחי השד עם או בלי שחזור. זה היה כל כך משמעותי עבורי להיות מסוגלת לדבר עם הנשים האלה בזמן שהן חיכו להיכנס לחדר הניתוח. להחזיק את ידיהן. לענות על שאלותיהן. לדבר עם בני משפחה. להבטיח לכולן שאני אהיה לצידה בזמן שהיא הולכת לישון. שאני אוודא שהיא בטוחה, חמה ונוחה. שאני אגן עליה במהלך ההליך. שאני העיניים והאוזניים לכל מה שקורה בחדר. שכל אחד בצוות היה שם בשבילה.

הייתי כל כך בר מזל לעבוד עם צוות של מנתחים ומרדימים שחלקו את התשוקה והחמלה שלי. לא הותירנו אבן על אבן כדי להבטיח תוצאה חיובית עבור המטופלות שלנו. הנשים האלה יכולות להיות אחיותינו, אמהותינו, בנותינו. כולנו הרגשנו עניין אישי בטיפול במטופלות שלנו.
פרשתי לגמלאות ביוני 2016. אני מתגעגעת למנתחים שלי. אני מתגעגעת למטופלות שלי. אבל אני ממשיכה לעבוד עם נשים בזמן שהן עוברות ממוגרפיה ואולטרסאונד בבית החולים המקומי שלי. אני מתנדבת - אבל עדיין יש לי את אותה חמלה ותשוקה שאני מקווה להביא גם כמתנדבת עבור שרשרת.