הרהורים על שרשרת בישראל במהלך מבצע "אריה עולה"

ב-23 ביוני 2025, רבים מאיתנו התעוררו לחדשות על הפסקת האש האיראנית עם רצון להרגיש הקלה על הפוגה מהלילות ללא שינה וחוסר היציבות, בנוסף למצב שכבר קיים. שיגרת מילחמה (שגרת מלחמה). עם זאת, התעוררנו לחדשות בו זמנית על הפסקת אש ואובדן שבעה חיילים נוספים בעזה. הכאב, האובדן וחוסר הוודאות לגבי מה שכל יום עשוי להביא הם משהו שמצא את דרכו לכל קהילה מצפון ועד דרום, ואיתו, האתגר של חיי היומיום שלנו, כולל שמירה על קשר עם עבודה, לימודים, תוכניות וניסיון להסתכל לעבר העתיד למרות שאיננו יודעים מה צופן לנו בכל רגע נתון. 

כשהיינו אמורים לפתוח את משרד "שרשרת" בישראל בשבוע של ה-7 באוקטובר, לא ידענו כיצד נוכל להמשיך בהתחשב בזוועות ובאיום על הישרדותנו. עם זאת, מהר מאוד התברר שהצורך בתמיכה בנשים, גברים ומשפחות המתמודדות עם סרטן השד וסרטן השחלות עדיין קיים, רק שעכשיו, עם התוספת של הימצאות בעיצומה של מלחמה. לא היינו אלה שנפתור את מה שקורה ברמה הלאומית, אבל יכולנו להתמקד במה שאנחנו יודעים לעשות, וזה בדיוק מה שהצבנו לעצמנו להשיג.  

התמיכה, החינוך, ההסברה והרשת ששרשרת בישראל בנתה במהלך השנה וחצי האחרונות הם שאפשרו לנו להמשיך בעבודתנו במהלך הסכסוך האחרון עם איראן. בפחות משבועיים ענינו לכמעט 150 שיחות והודעות, וגם מצאנו דרכים למסור באופן אישי מספר ערכות טרום-ניתוחיות במלחמה הזו בתוך המלחמה. ראינו ממקור ראשון את ההשפעה שדמיינו שתתרחש, של הצורך להתמודד עם אבחון עם בני משפחה במילואים או בשירות פעיל, איום הטילים וחוסר הוודאות לגבי מה שיהיה. מחלה לא מחכה כשאנחנו במלחמה, אבל רוחב הפס הרגשי שלנו קטן יותר, העצבים שלנו חשופים, ועייפות כללית יכולה להיות מורגשת לעתים קרובות באוויר שאנו נושמים.

כאשר החל מבצע "עם כלביא", צוות העבודה הסוציאלית שלנו בישראל התגייס ופנה לנשים רבות שידענו שהן בעיצומו של טיפול, ממתינות לניתוח, מנסות לנווט את הצעדים הבאים, החלמות, או אולי זקוקות לתמיכה על מה שכבר עברו. קיבלנו שיחות רבות לא רק מנשים שאובחנו לאחרונה, אלא גם מבני זוג, בני משפחה וחברים מודאגים, בידיעה שהן זקוקות לתמיכה ושהן יצטרכו לקבל החלטות ולקבל מידע, למרות שהן נמצאות ברמת לחץ חדשה ופחד הישרדות.

שמענו את הפחדים והחרדה בקולם סביב האפשרות של עיכוב הטיפול, תאריכי ניתוחים לא ברורים, נסיעה לבית החולים עם איום מתמשך של מתקפות טילים, ריצה של מכוניות בצד הדרך בדרך לטיפול, עזיבת מיטת בית החולים זמן קצר לאחר הניתוח כדי להגיע למרחב מוגן, ניווט היכן לישון כשאין בבית מרחב מוגן גדול מספיק לכל המשפחה, ורשתות תמיכה משפחתיות שנפרשות כל כך דקות בגלל אלו שקראו לחזור לשירות מילואים, וביטול הלימודים בן רגע.

אישה אחת שבדקנו לאחרונה שוב לאחר שעברה ניתוח באמצע תקופה זו ענתה שהיא למרבה המזל בסדר עכשיו. היא אמרה שלאחר הניתוח היא הייתה כל כך מרוכזת רק בהישארות בחיים מהטילים, בטיפול במשפחתה, בכניסה למקלט, במעבר ילדים ונכדים אליה מכיוון שלא היו להם מקלטים נגישים והאזעקות היו קבועות לאורך כל הלילה, שהיא כנראה הייתה קהה תחושה במשך כל השבוע הראשון שלאחר הניתוח. היא הייתה מרוכזת לחלוטין בלהיות שם בשביל משפחתה ובהרגשת הצורך פשוט לשרוד. ברגע שהוכרזה הפסקת האש, הכל פגע בה בבת אחת. היא הייתה עייפה, כואבת, ולפתע סבלה מכאבים ותשישות. כעת היא צוברת כוח ומרגישה טוב יותר, אבל כפי שסיפרה, "אנחנו, סופר-נשים, לא מתפרקות עד אחרי משבר. זו ברכה וקללה. אבל זה גם בסדר גמור."“

אנחנו חיים בתקופה היסטורית כאן בישראל, וגיבורי העל לא עוטים גלימות; הם כולם אנשים רגילים, מכל הגילאים, גברים, נשים וילדים, כל אחד מוצא את דרכו להיות פרודוקטיבי, לחיות באופן משמעותי ופשוט לנשום. להתמודד עם אבחנה, להישאר מעודכנים בטיפול מעקב, בדיקות שנתיות, או אפילו סתם להיות מודעים לבריאות שלנו יכולים להיות מאבק בזמנים רגילים. אבל לנווט בזה עכשיו, ובמיוחד בשבועות האחרונים, זה לא הישג קטן. אנחנו לא יכולים לשלוט בכל כך הרבה ממה שקורה, אבל להיות במצב שבו אנחנו יכולים לעזור, בזכות קהילת שרשרת שאנחנו בונים כאן, זה משהו שאנחנו כל כך אסירי תודה עליו.

מתפללים לזמנים שלווים קדימה, לגיבורי היומיום שלנו, להחלמה מהירה של החולים, להחזרת בני הערובה שלנו ולהגנה על חיילינו.