התחושה הישנה והמוכרת ההיא

אני מכירה את התחושה הזאת. הלימבו המוזר הזה של חוסר ודאות שאנחנו הישראלים נמצאים בו עכשיו. הרצון הזה לעשות את כל הדברים שלא עשינו בששת השבועות האחרונים (להתקלח! לישון לילה שלם! לצאת לריצה בלי למפות מקלטים פוטנציאליים!), אבל גם את חוסר היכולת לתכנן יותר מדי קדימה כי, באמת, מי יודע?

זוהי התחושה שחולה סרטן מקבל כשהוא מסיים את הכימותרפיה, אבל מחכה לסריקה הראשונה שתראה אם הכימותרפיה באמת עבדה (או שאולי לא). התקופה הזו שבה אתה רוצה להיות שמח שסיימת את החוויה הנוראית הזו, אבל אתה לא באמת בטוח שהסבל שלך השיג את מטרתו. תקופה שבה סביר מאוד שתחזור ישר למשהו גרוע באותה מידה, או אולי אפילו גרוע יותר, מהחוויה שחווית.

היכן שאתם מחכים בקוצר רוח לכל פיסת חדשות שתודיע לכם מה עומד לקרות, אבל גם לא רוצים לדעת, ורוצים לטמון את הראש בחול קצת. היכן שאתם בודקים כל אפליקציה שאתם משתמשים בה ונושם אנחת רווחה קצרת מועד.

כשכולם אומרים "אתה לא שמח? אתה לא נרגש?" ואתה חושב "אני אמור להיות נרגש כי שרדתי עד עכשיו ולא נהרגתי על ידי משהו שהיה אמור להרוג אותי?"“

אז כן, ישראלים יקרים, זו תחושה מוכרת.

בעוד שכולנו מנסים למצוא את דרכנו בתקופות של אי ודאות זו, רציתי לשתף את המאמר הזה שנכתב לאחרונה על ידי נועה הירש, ניצולת סרטן פעמיים, אם לשלושה בני נוער, ומשתתפת בתוכנית התמיכה של עמיתים של שרשרת. נועה הייתה אמורה לדבר במרץ האחרון באירוע קהילת השורדים שתוכנן בישראל, אך נאלצה לדחות אותו עקב המלחמה. זה הרגיש כל כך משקף רבות מהשיחות שניהלנו בקהילת שרשרת כאן בישראל בשבועות האחרונים.

בעוד שהיבטים רבים של החיים נאלצו להיעצר, כמו לימודים, כל סוג של התכנסות, חיי היומיום הרגילים וכו', נשים המתמודדות עם אבחון, טיפול וגורמי הלחץ הפיזיים והרגשיים הנובעים מכך לא מצליחות בכך. הצלחנו להמשיך לחלק ערכות טיפול וניתוח לאורך כל התקופה הזו, וכן להישאר זמינות לאלו הפונים לקבלת תמיכה רגשית ותמיכה בניווט. אנא אל תהססו לפנות אלינו אם אתם או מישהו שאתם מכירים זקוקים לעזרה.

עם תפילות לשלום וזמנים שקטים יותר בהמשך,
ליאורה וצוות שרשרת בישראל