למה אני רץ?

מישהו שאל אותי לאחרונה אם אני מוצאת את הריצה "מרוץ למען הרפואה" כטיפולית. התשובה המיידית שלי הייתה "כן, כמובן!" אבל מאוחר יותר, בזמן שניקיתי את המסיבה שאחרי המרוץ שערכתי, וכולם כבר לא היו, והדירה שלי הייתה מכוסה בחפצים ורודים, וניסיתי להסיר את קעקוע הסרט הוורוד שלי (עם מסיר לק - לא רעיון טוב), עצרתי לחשוב מה הופך את היום הזה לכל כך מיוחד עבורי שנה אחר שנה.

אני מוצאת את היום הזה מרפא, אבל חשוב מכך, אני מוצאת אותו מלא ברמת אנרגיה שאני יכולה לחוש בכל צעד שאני עושה. זהו יום לזכר אנשים רבים שחייהם הסתיימו מוקדם מדי, אבל הוא גם איכשהו שופע תקווה. יותר מכל, אני מוצאת אותו מעורר השראה.

בזמן שרצתי במסלול המרוץ והתקדמתי, ותהיתי מתי, אם בכלל, יופיע סמן מייל 2, ראיתי רצנית אחרת שלובשת חולצת טריקו של קבוצת שרשרת. הבנתי שהרצנית היא רושל שורץ, מייסדת שרשרת, אם לשני ילדים, אישה הנאבקת בסרטן השד בפעם השנייה. בהתחלה הופתעתי שהיא תרוץ לגמרי לבד, היא הרי המייסדת של הארגון הלאומי המוכר הזה. היא נראתה ממוקדת, נחושה ושלווה. התחלתי לרוץ לצידה וקיימתי את האינטראקציה הקצרה הבאה.

רושל: "תודה רבה שהצטרפת ורצת איתנו."“

אני: "ההנאה כולה שלי. אני מודה לך על כך שאיחדת את כולנו."“

רושל: "לא, זה כבוד לי לרוץ איתך."“

ואחרי זה, היא רצה לפניי, ממשיכה הלאה באותה נחישות. בזמן שצפיתי בה רצה קדימה, הבנתי שכולנו מעוררות השראה אחת בשנייה. היא בכלל לא רצה לבד, אלא רצה עם כל אחת ואחת מאיתנו. בזמן שרצתי, הרגשתי אש חדשה ניצתה לרוץ עבור כל שם שהיה כתוב על גבי. ענדתי שמות של נשים שלא הכרתי עבור חברות שלא יכלו להגיע למרוץ באותו יום כדי לרוץ לכבודן. וכמובן, רצתי עבור אמי. ועם כל צעד שעשיתי, הרגשתי את נוכחותה, ראיתי את חיוכה, שמעתי את צחוקה, ונזכרתי באהבתה לחיים.

ולכן רציתי להודות למשפחתי ולחבריי על שהיו חלק מהמשימה שלנו. לאלה שתרמו כסף או גייסו כסף, לאלה שעזרו בתכנון או טיפלו בניואנסים המטורפים שלי, לאלה שעמדו בצד עם קפה ביד, לאלה שנאלצו לעבוד אבל היו שם ברוח, לאלה שדחפו כיסאות גלגלים, לאלה שהלכו עם פציעות קשות, ולאלה שרצו לצידי בזמן שהתנשפנו, ועודדו אותי עד קו הסיום. אתם כולכם מה שהופך את היום הזה לכל כך מיוחד, וזהו כבוד עבורי שכולכם חולקים את היום הזה איתי.

נתראה ב-2012!

מאת: מרים קולב מניו יורק סיטי, חברת צוות שרשרת 2011