קבלת המסע שלי

בני הראשון והיחיד, סיימון, נולד בדצמבר 2007. לא האמנו שהתינוק הזה, בעל השיער הבלונדיני והעיניים הכחולות, הוא שלנו. הוא היה מושלם. למדנו להיות הורים חדשים, היינו חסרי שינה אבל מאושרים. צחקנו על כל הטעויות שלנו, כמו הפעם שבה היה פיצוץ קקי ענקי ואיכשהו הבן שלנו התכסה בקקי מכף רגל ועד ראש.

ואז הגיע הזמן לחזור לעבודה. היו לי רק 8 שבועות של חופשת לידה ובכיתי כשלקחתי את סיימון במעון. החלטתי להפסיק בהדרגה להניק; סיימון היה רעב כל הזמן ולא הצלחתי לעמוד בקצב. השדיים שלי הצטמצמו לגודלם הרגיל. אחר כך עצרתי ומיששתי את השדיים שלי והופתעתי לגלות גוש גדול. הנחתי שצינורות החלב שלי סתומים, אבל אני אבדוק את זה. 

הלכתי לגינקולוג שילד את סיימון, ששלח אותי לבדיקות נוספות. שכבתי על הגב ועברתי ביופסיה של השד. הרדיולוג הגיע ואמר לי שזה נראה "חשוד". ביליתי את יום האם הראשון שלי בהמתנה למה שנראה כמו אבחנה נוראית.

וזה היה כך. היה לי סרטן שד בשלב III ER+, למרות שלא היה לי היסטוריה משפחתית וניהלתי אורח חיים בריא מאוד. הסרטן היה גדול, גרוע ואגרסיבי. מאחר שהייתי צעירה, הטיפול היה צריך להיות אגרסיבי.

השנה שחלפה נראתה כמו השנה הגרועה ביותר בחיי. נשר לי השיער על התינוק החדש שלי. עברתי כימותרפיה, כריתת שד כפולה, ניתוח שחזור והקרנות. אלה היו הימים שבהם הרגשתי שאני צריכה להשתעשע עם התינוק שזה עתה נולד. במקום זאת, הייתי חולה מכימותרפיה ומדוכאת מאוד. הייתי נושאת את בני ומסתירה את פניי מאחוריו. איכשהו הרגשתי בושה כי זו לא הייתה מה שאמהות אמורה להיות. 

קפיצה קדימה לעשר השנים הבאות. בין השנים 2008 ל-2018 הייתי נקייה מסרטן ועברתי בהצלחה את כל הבדיקות. הרגשתי נהדר, הפכתי לסגנית נשיא בחברה שלי, טיילתי בעולם. איכשהו עשיתי הכל - הייתי אמא והצלחתי בעבודה. העבר שלי עם הסרטן רדף אותי, אבל האמנתי שעברתי את זה ושאהיה בסדר. חיינו חיים יפים בבית שלנו ביער, עם חברים ושכנים נפלאים. עד שהדברים החמירו.

בנובמבר 2018 שמתי לב שהצוואר שלי נפוח. הקשר שלי עם האונקולוג שלי התרחק מעט מאחר וראיתי אותו רק פעם בחצי שנה. אז הלכתי לרופא המשפחה שלי כדי שיבדקו את הצוואר שלי. הייתי מודאגת מאוד ומותשת מדאגה. רופאת המשפחה שלי התקשרה אליי. היא אמרה, "אני מצטערת מאוד שיש לי חדשות רעות. זה סרטן שד גרורתי." בעלי ובני שמעו אותי צועקת את המילה "פ" בסלון. החיים נעצרו מלכת.

ואם המצב לא יכול היה להחמיר, זה אכן קרה. הסרטן הוא סרטן שד שלילי משולש. ידעתי היטב ש שלסרטן השד הספציפי שלי הייתה פרוגנוזה גרועה ומעט אפשרויות טיפול.איך זה היה אפשרי? היה לי ER + סרטן! אבל זה יכול להשתנות. לא ידעתי את זה ומאז פגשתי נשים אחרות שסוג הקולטן שלהן השתנה.

בכיתי לאורך כל חג ההודיה. התחלתי כימותרפיה בדצמבר 2018 והופתעתי שלא הרגשתי נורא. בדצמבר 2018 נסעתי לישראל בפעם הראשונה והתפללתי בכותל לריפוי.

החל מינואר 2019, איכשהו התרגלתי לשגרה החדשה של טיפול פעם בשבוע. לא הרגשתי רע. התאמנתי, אכלתי טוב, עשיתי מדיטציה, התפללתי, והרגשתי אסירת תודה מאוד על כך שהסרטן שלי בשליטה ושאני עדיין מרגישה טוב. ביוני 2019 בילינו שבועיים נהדרים בצרפת. ביולי 2019, תקופת החיים הטובים שלי נעצרה בחדות בהפתעה חדשה - הטיפול שלי כבר לא עבד. ביליתי כמה ימים בבכי, ואז קמתי שוב. התחלתי לתכנן את הצעדים הבאים. החלטתי להשתתף בניסוי קליני. לא אוותר. רשמתי לעצמי בלוח השנה לפגוש את הרופא המוביל בסרטן השד השלילי המשולש בממוריאל סלואן קטרינג.

הידיעה שאני לא לבד הפכה את המסע הזה לקל יותר. זה מחזק אותי. זה מזינה את ההתמדה שלי. זה שומר אותי בתנועה גם בימים רעים.

שרשרת עזרה לי להמשיך הלאה ולא להרגיש לבד. לא יכולתי להאמין לחבילת הטיפול המתחשבת והמתאימה לגיל שהם הרכיבו עבור בני. מערכת היחסים שלי עם העובדת הסוציאלית שלי משרשת הייתה משמעותית מאוד. בתחילת 2019 דיברנו כל שבוע. היא אומרת לי שגדלתי מאוד בקבלת האבחנה שלי, וזה מועיל לקיים את מערכת היחסים הזו לאורך זמן כדי שהיא תוכל לראות את ההתקדמות שלי. אפילו פגשתי את העובדת הסוציאלית שלי משרשת בכנס למטופלים וכשראיתי אותה, זה היה כמו לחבק חברה ותיקה. היא שיתפה כמה מילות חוכמה יפות לאורך המסע שלי, והחיוביות שלה עזרה לי מאוד. שרשרת גורמת לי להרגיש נתמכת ואהובה במיוחד. אני שומרת פריטים שהם שלחו לי בקרבת מקום כתזכורת לתמיכה.

אני אסירת תודה שפגשתי את שרשרת ואת העובדת הסוציאלית המדהימה שלי במסע שלי. זהו מסע קשה, אבל יצירת קשרים נפלאים כאלה בדרך מקלה עליי לקבל אותו.