בלוג

המאבק שלי בסרטן השד: ההורה כמטופל

A pink ribbon shaped into a loop sits on a light wooden surface. The ribbon is positioned on the left side with empty space to the right.

בכל יום נתון אני חובשת כמה כובעים. אני אישה, אמא, בת, עובדת וחברה. זה קצת כמו להטוטנות, במיוחד כשאני מתכוננת לפגישה, מקבלת הודעות טקסט מבתי ומתכננת מה אני מכינה לארוחת ערב - הכל בו זמנית! אני גאה בכל זהות וזהות, ולכן לפני כמה שנים היה לי כל כך קשה שזהות חדשה תגזול את כולן. הפכתי למטופלת.

שבוע לפני יום הולדתי ה-39 אובחנתי כחולת סרטן השד. למזלי גילו אותו מוקדם, אך מדובר בסרטן אגרסיבי (תוצאה שלילית משולשת) שדרש טיפול מהיר. ביצעתי ממוגרפיה "חשודה" ביום שישי, ביופסיה ביום שלישי ואבחנה שקיבלתי ביום חמישי. בחמשת השבועות שאחרי כן, ביליתי יותר זמן בפגישות רפואיות מאשר בעבודה. פגישות עם רופאים, אחיות, עובדים סוציאליים ויועצים גנטיים. MRI, CT ובדיקות דם אינסופיות. הגמול שלי בסוף חמשת השבועות... תחילתם של 14 סבבי כימותרפיה ואחריהם שני ניתוחים. הראש שלי עדיין מסתחרר כשאני חושבת על זה.

כשאת הופכת לחולה, את נאחזת בזהות הישנה שלך כמו מטפס צוקים שנאחז בצלע הר. את רוצה שאנשים יזכרו שהיית בן אדם עם תחומי עניין אמיתיים שהיית מעדיף לדבר עליהם. רציתי לדבר על פרויקט מסלול ועל פוליטיקה, לא על נשירת שיער ונוירופתיה. הזהות שהכי השתוקקתי לשמור עליה הייתה אמא, ובכל זאת עכשיו אני זו שצריכה שידאגו לה. איך אהיה אפילו שמץ של אמא שהייתי קודם בזמן שעברתי את המשבר הגדול ביותר בחיי? החלטתי מההתחלה שאני אשאף לכמה שיותר נורמליות, אפילו בימים שבהם רק רציתי להתכרבל ולישון.

היו כמה רגעים במהלך שנת הסרטן שלי שבהם הרגשתי שאני מסוגלת להיות "אמא". הראשון היה בהתחלה. אחרי כמה שבועות של עבודה עם העובדת הסוציאלית של בית החולים על מה לומר, סיפרנו לילדים שלנו, אחר כך בני 8 ו-4. לא שיפרנו דברים, אף פעם לא התייחסנו לזה כאל "אוי", והכנו את הילדים למה שעתיד לבוא. הבן שלי היה קטן מדי מכדי להבין הרבה מזה, והבת שלי הייתה בהיסטריה עד שהבטחנו לה שאני אהיה בסדר. לנחם אותם ולחבק אותם קרוב היה הדבר הכי אימהי שיכולתי לעשות.

אנחנו תמיד מתבדחים שאני מנהלת השייט של משק הבית, אבל במהלך המחלה שלי הייתי תלויה בצוות שלי יותר מתמיד. הייתי נחושה לשמור על שגרת הילדים שלי. הייתי בת מזל שיש לי כפר של משפחה וחברים שעזרו לאורך כל הדרך. היה לוח ארוחות, כך ש-4 ימים בשבוע קיבלנו משלוחי ארוחת ערב. הילדים שלי מעולם לא החמיצו יום לימודים או פעילות. היו ימים שאני אוהבת לחשוב שהם בקושי שמו לב שאני חולה.

ניסיתי ליהנות כשיצא לי. תכננתי את חגיגת יום ההולדת של הבת שלי והכנתי שקיות מתוק יומיים אחרי הכימותרפיה כי כולנו היו ראויות למסיבה! עדיין קראנו יחד ברוב הערבים, ואם לא הרגשתי מספיק טוב כדי לאכול ליד השולחן היינו עושים פיקניק בסלון. הלכנו לקטוף תפוחים ולקולנוע. התכרבלנו על הספה וצפינו בהרבה סרטים. הייתי נוכחת, וגם אם הייתי כמה צעדים איטית יותר, לפחות עדיין הייתי איתם.

אני כבר 4 שנים בדיעבד, ואני מנסה לשמור את הסרטן במראה האחורית. כשהתיישבתי לכתוב את זה, שאלתי את ילדיי מה הם זוכרים משנת ה"בלה" שלי. בתי זוכרת שהייתי עייפה ועצבנית הרבה. בני נראה המום שחליתי בסרטן, למרות שהוא זוכר שהוא אהב לשפשף את הקרקפת שלי כמו חיתוך צ'יה. העובדה שהם נשארו ילדים נורמליים ואגואיזמיים (בצורה הטובה ביותר) לאורך כל זה היא אחד ההישגים ההוריים הגדולים ביותר שלי. הורה 1... מטופל 0. אמא לניצחון!

קטע מתוך הבלוג של אמא של פרובידנס