בניית משפחה יהודית רב-תרבותית: סיפורה של ניצולת סרטן השד

אחת הזיכרונות האהובים עליי מתקופת בנותיי התאומות, סופי ורייצ'ל, כשהיו בנות שלוש, הייתה כשהן הסתבכו עם הגננת שלהן בגלל שסיפרה לחברות שהן לא הגיעו מרחם אמן, אלא מרחם דודתן. סופי ורייצ'ל לא היו סתם זוג פעוטות יצירתיות שמספרות סיפורים גדולים. יש להן חיים יוצאי דופן, וכך גם המשפחה היהודית הרב-תרבותית שאני ובעלי, ג'יימי, יצרנו עם שני אחיהם האחרים, לוי ורובי.

הסיפור הזה מתחיל כשאובחנתי כחולת סרטן השד לפני 18 שנה, לפני נוסדה שרשרת. הייתי בת 28, נשואה באושר, וחייתי את חיי במיטב יכולתי עד ששמעתי את המילים הגורליות האלה - יש לך סרטן שד. הייתי בת מזל שזכיתי לתמיכה מתמדת ובלתי מעורערת של משפחתי וחבריי, אך עדיין, סרטן השד בגיל 28 יכול להיות חוויה בודדה. בזמן שהייתי בטיפול, קראתי מאמר על אמא צעירה אחרת שאובחנה לאחרונה והקימה ארגון לתמיכה בנשים יהודיות חולות סרטן השד. מיד התקשרתי לשרשרת ודיברתי עם המייסדת שאין דומה לה, רושל שורץ א"ה. דיברנו במשך שעות, וקיבלתי את התמיכה שהייתי צריכה, את הקשר שחסר לי. הרגשתי כאילו משקל האבחון והטיפול הוסר ממני.

בעודנו מקבלים על עצמנו את האתגרים של טיפולי סרטן השד והניתוחים, ג'יימי ואני מעולם לא ויתרנו על חלומנו להביא ילדים לעולם. למרבה המזל, בתמיכת הצוות הרפואי שלי, לפני שהתחלתי כימותרפיה, התחלתי בתהליך של הפריה חוץ גופית (INVITRO) ועברתי שאיבת ביציות, הפריה והקפאה. במשך חודשים התנדנדנו בין הבית לבית החולים בזמן שעברתי כימותרפיה לאחר כריתת שד דו-צדדית ובזמן שג'יימי למדה לבחינות לשכת עורכי הדין. שרשרת תמיד הייתה שם גם כדי לספק תמיכה אישית בכל עת ובכל דרך שהייתי צריכה.

כשחזרתי לעבודה, בחנתי מחדש את נושא הילדים, וקיבלנו עצות סותרות מרופאים לגבי האם אני יכולה או צריכה לשאת עובר עד מועד. בזמן שהתלבטנו ושקלנו את האפשרויות שלנו, אשתו של אחי, גיסתי, אליזבת מיינס, הציעה את הפתרון האוהב, חסר האנוכיות והנדיב ביותר: היא תהיה הפונדקאית שלנו ותישא את ילדנו לעולם הזה. התרגשנו מאוד ושמחנו מאוד. לאחר מחשבה מעמיקה, קיבלנו את הצעתה בהכרת תודה. עם אומץ, תמיכה וטיפול רפואי מדהימים, הפכנו למשפחה בת ארבע נפשות כשסופי ורייצ'ל נולדו.

אבל הסיפור שלי לא נגמר שם. בשנת 2006 עברנו עם המשפחה שלנו להונג קונג בגלל עבודתו של ג'יימי. סופי ורייצ'ל גדלו; תמיד חלמנו על משפחה גדולה. לאחר שהשתמשנו בכל העוברים הקפואים שלנו כדי להביא את הבנות לעולם, היינו צריכים להחליט אם אנחנו מוכנים לעבור סבב נוסף של הפריה חוץ גופית וכל ההורמונים הקשורים לכך, לפני שנוציא את השחלות שלי באופן מונע. לאחר מחשבה רבה, החלטנו שוב להרחיב את המשפחה שלנו באופן שלא יעמיד אותי בסיכון מוגבר להישנות סרטן השד. פנינו ליחידת האימוץ במחלקת הרווחה בהונג קונג, שם התגוררנו. לאחר חודשים של הערכות קפדניות, שיעורים וביקורים עם עובדי סוציאל, התאמנו לילד בן שלוש שקראנו לו לוי והפכנו למשפחה בת חמש נפשות. במפתיע, במהלך תהליך האימוץ של לוי, נודע לנו שיש לו אחות שזה עתה נולדה. לא היה ויכוח; אם וכאשר היא תהיה זמינה לאימוץ, נקבל בברכה את התינוקת המיוחדת הזו למשפחתנו. לאחר יותר משנתיים ארוכות של המתנה, המתנה היקרה שלנו, רובי שי, חזרה הביתה. המשפחה היפה שלנו הושלמה עכשיו.

ילדינו מעשירים את חיינו מדי יום. בעוד שלווי ורובי הם סינים שהתגיירו וסופי ורייצ'ל ממוצא יהודי, מוצא אתני מעולם לא היה בעיה. אנחנו פשוט משפחה. האישיויות שלהם מתאחדות בצורה מושלמת. 

באוגוסט האחרון, זכיתי לחגוג את יום השנה ה-18 שלי לחיי הצ'אי ללא סרטן, חודשים ספורים לפני יום השנה ה-18 לחיי הצ'אי של שרשרת. מהיום הראשון שהרמתי את הטלפון כדי להתקשר לשרשרת, חיי היו שזורים ברשת של שרשרת. במהלך 18 השנים האחרונות, זכיתי למלא תפקידים רבים בשרשרת, החל ממתנדב ועד לחבר צוות, ואפילו נשיא מועצת המנהלים. אבל התפקיד המשמעותי ביותר היה להפיק תועלת משני צידי תוכנית התמיכה שלנו -

הייתי מתקשר וקישור, תומך עמיתים. 

כמתקשרת, חיפשתי תמיכה וייעוץ לעצמי בנושאים רבים, כולל לאחרונה כשנודע לי על החדשות המטרידות ששתלי החזה שלי בוטלו. וכקישור, שיתפתי את סיפורי והבאתי כוח ותקווה לאחרים. שרשרת עזרה לי להחלים על ידי הצעת תמיכה ספציפית בכל פעם שהייתה לי שאלה. שרשרת גם סיפקה לי מטרה והזדמנות לשתף את חוויותיי בתקווה להפוך אפילו את החוויה של אישה אחת עם סרטן השד לקלה יותר וקצת פחות בודדה. 

סיפור שרשרת שלי התחיל כשמצאתי מישהו לדבר איתו, באמת הבנתי מה אני עוברת, ו-18 שנים מאוחר יותר סיפור שרשרת שלי ממשיך להתפתח.