חוגגת עם המשפחה שלי ביום האם הזה

“"בחדר שלי צופה בנטפליקס,
לא ציפיתי למה שעתיד לבוא.
כשאמא שלי נכנסה ואמרה,

“"בואי הנה דלעת, בוא נדבר."”
הכאב בעיניה היה חזק כמו עץ נופל.
היא משכה אותי קרוב אליה וסיפרה לי את החדשות.
היא אמרה, "יש לי סרטן השד".“

דמעות שטפו את עיניי במהירות כמו שיטפון
אלפי מחשבות מפחידות עיפרו בראשי.
הייתי ללא מילים.
באותו רגע, הרגשתי קהות חושים.

הלב שלי הלם והבטן שלי נשמטה
כאילו הייתי בבית רדוף רוחות.
הפעם נפגעתי מאכזריות החיים.
היא אמרה, "אל תדאג. הכל יהיה בסדר."“

זהו השיר שבתי כתבה על היום שבו סיפרתי לה שיש לי סרטן. היא הייתה בת שלוש עשרה כשהיא כתבה את זה. כאמא, כאמא שלה, כשקראתי את השיר הזה הייתי המומה. אחד הדברים שהרגישו כל כך מכריעים באבחון הסרטן שלי היה הצורך לספר למשפחה שלי, ובמיוחד לילדיי. איך להעביר את זה שבעוד שזה מפחיד ויהיה דרך קשה, בסוף הכל יהיה בסדר? שאני אלחם בזה בכל טיפה של גופי ובכל משאב שעומד לרשותי?

כאן נכנסה לתמונה שרשרת. ידעתי על שרשרת במשך עשר שנים, כל עוד גיסתי, שרה דוביטסקי, עבדה שם. למרות שדיברנו על עבודתה בשרשרת במהלך השנים, מעולם לא חשבתי שאצטרך ליצור איתה קשר באופן מקצועי. כשקיבלתי לראשונה את החדשות שהרופאים ראו משהו ב-MRI שלי, בעלי דחק בי להתקשר לשרה. "למה?" שאלתי, "זה הולך להיות כלום." אבל הייתי צריכה אותה, וגם אני צריכה את שרשרת.

שרהרט סיפקה לי תמיכה שלא ידעתי שאני צריכה ומשאבים שעזרו לי בתהליך. קיבלתי עמית לדבר איתו על אפשרויות הניתוח כדי שאוכל להבין את הבחירות שלי מנקודת מבטו של מטופל אחר. המדריך שניתן לבעלי כיצד להיות בן זוג תומך היה מאוד מועיל לשנינו. אולי הכי חשוב, שרה ואני ניהלנו שיחות רבות על איך לדון בכך עם כל ילדיי, כי גם לבני היו שאלות. אני אוהבת ששרהרט מכירה בכך שסרטן משפיע על כולם בבית, לא רק על האדם החולה.

אמי חלתה בסרטן השד בשנת 1987. היא הייתה רווקה וחיה לבד, והיא התמודדה עם הסרטן והטיפולים בצורה סטואית מאוד עם מעט מאוד תמיכה. היא הייתה קשוחה, אין ספק. אני הבת שלה, וגם אני קשוחה. מסתבר שהחוויה יכולה להיות פחות מבודדת וקלה יותר לנשיאה כששרשרת לצידה.

לקראת יום האם, אני עומדת כאן, נקייה מסרטן, כדי לחגוג עם משפחתי. סוף השיר של בתי הוא נכון: הכל יהיה בסדר.