צ'אי שורדר – חוגג 18 שנים וחוגג 50

מאת: בוני שטיין, תומכת עמיתים בשרשרת

אני לא מאמינה שהסיפור שלי ייחודי, שהמסע שלי מיוחד או שהחיים שלי מעוררי השראה, למרות שבמשך שנים אנשים אמרו לי בדיוק את זה. אני מודה שאובחנתי כחולת סרטן השד בשנת 1992 בגיל 32, אם לשני ילדים קטנים (אז בני 5 ו-3), נשואה במשך תשע שנים ועבודה במשרה מלאה מחוץ לבית, כן הכניסה אותי למועדון שלא חיפשתי להצטרף אליו, שם ניתן היה למצוא מעט אנשים בגילי.

שמעת על אנשים עם חוש שישי? זה ההסבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו לעובדה שעשיתי ממוגרפיה בגיל כל כך צעיר. הייתה לי תחושת בטן שמשהו לא בסדר, ולאחר שהתקשרתי לרופא הפנימי שלי כדי לברר מדוע נשים צריכות לחכות עד גיל 35 כדי לעבור את הבדיקה הזו, הרופא שלי בחר לחשוב מחוץ לקופסה ולשלוח אותי לממוגרפיה על סמך האינסטינקטים שלי. ב-21 באפריל 1992 אובחנתי כחולה בסרטן השד. שלושה ימים לאחר מכן עברתי כריתת שד רדיקלית משופרת עם הוסרת 16 בלוטות לימפה. נמצאו שתי בלוטות חיוביות, מה שהציב אותי בשלב 2, אבל חוץ מזה גופי היה נקי לחלוטין מכל סרטן. היה אירוני לשמוע את הצוות הרפואי קורא לי שוב ושוב "בת 32 בריאה אחרת". ב-26 באפריל שוחררתי מבית החולים עם צינורות ניקוז. למחרת בתי חלתה באבעבועות רוח, ויומיים לאחר מכן, בני התחיל לגרד. עברתי ממצב של סבלנות למצב של אמא ולא הסתכלתי לאחור.

אחרי שמונה חודשים של כימותרפיה (הרופא שלי הזהיר אותי שזה יהיה אגרסיבי מאוד כי הוא לעולם לא רצה שאעבור שוב בדלתותיו), שהייה אחת בבית חולים, עירוי דם אחד, ומספיק זיהומים ויראליים וחיידקיים שיישארו לי לכל החיים, למדתי דברים על עצמי, על בעלי, על משפחתי ועל חבריי שיגרמו לי להסתכל אחורה על התקופה הזו ולהיות אסירת תודה.

דצמבר 1992 סימן את סיום הכימותרפיה ואת תחילת ההכנות לניתוחים פלסטיים. באירוניה, שתלי סיליקון הוצאו זה עתה מהשוק עבור כל שחזורי השד "למעט חולות סרטן השד". הרופא שלי ואני אפילו צחקנו כשהוא סיפר לי את זה, ותהינו מה המסר הטמון ברגש הזה. מיותר לציין שבחרתי בשתלי מי מלח. כיום יש כל כך הרבה אפשרויות וכל כך הרבה התקדמות בטיפול שכמעט ניתן להתאים אותו לכל סיטואציה.

לא שרדתי סרטן השד - חייתי אותו וחייתי את חיי כל יום. התחייבתי למשפחתי שלא ניתן לזה להגדיר אותי או אותנו. נמשיך לעשות את כל מה שתמיד עשינו. לא אפספס קונצרט, רסיטל, כנס בית ספרי או עבודה. בעזרת משפחה וחברים, שגשגנו ואני רוצה לחשוב שהצבתי דוגמה להעצמה עבור כולם. כיום, ילדיי בני 23 ו-21. בני הולך לרופא באופן קבוע ומקשיב לגופו. בתי בקיאה מאוד בסרטן השד ובמחלות גנטיות יהודיות. היא פרואקטיבית בטיפול הרפואי שלה ויודעת את החשיבות של בדיקות תקופתיות.

בזמן שלמדה באוניברסיטת ויסקונסין, בתי הצטרפה לארגון הסטודנטים היהודי AEPhi. במקרה, Sharsheret הוא הארגון הפילנתרופי הלאומי של AEPhi, וברגע שבתי סיפרה לי על הארגון וכיצד היא העלתה את המודעות לסרטן השד בקמפוס, מיד נכנסתי לאינטרנט כדי לברר כיצד אוכל להתנדב. נרשמתי כתומכת עמיתים ומקווה לעזור לנשים אחרות המתמודדות עם סרטן השד על ידי שיתוף החוויה שלי.

בעלי ואני נחגוג, ואנחנו תמיד חוגגים דברים טובים, 28 שנות נישואין באוגוסט הקרוב. עברו 18 שנים מאז אותו יום באפריל שבו הוסרו לי את השד. גיסתי שאלה אותי יום לפני הניתוח, "מה דעתך על הסרת השד?", והתשובה שלי הייתה ותמשיך להיות, "הם יכולים לקחת לי את היד, הרגל או כל איבר גוף אחר, כי זה כל מה שהם, חלקי גוף. אני רק רוצה להיות כאן כדי לראות את הילדים שלי מסיימים את התיכון." ובכן, הצלחתי ואני מצפה לחתונות ולנכדים!