קהילה של אהבה

מאת מלכי גרטנברג

ישנם שני סוגים של שורדים - אלו המעוניינים לשמור על אבחנתם בסוד, ואחרים שחולקים את החדשות. בהתחלה, הייתי בצד הפרטי; אבל עם הזמן, הסוד שלי נחשף בצורה טבעית ביותר. אני מניחה שחשבתי ששיתוף אבחנת הסרטן שלי יהפוך אותה למציאות. כפי שאבא של חברתי מפורסם באמירתו, "הכחשה היא לא סתם נהר במצרים". עד שלא היו לי גבות או ריסים, המשימה הסתיימה. לא הייתה הכחשה. כבר לא זיהיתי את הנערה במראה. הייתי צריכה הרבה אהבה ועכשיו!
הייתה שם שטף כה מיידי של אהבה וטיפוח, ושתיתי אותו לבלוע. אף פעם אין זמן רע להרגיש אהובה. ברגע שפתחתי את ליבי ונתתי לכולם להיכנס, קיבלתי הסעות, אוכל, ביקורים, ארוחות צהריים וצחוקים, כולנו הפכנו לקהילה. הקהילה של עזרה למלכי להבריא. למדתי שתמיד רציתי להיות בקהילה חמה ואוהבת, אבל נדרשה לי אבחון סרטן כדי להניח בצד את הנטייה העצמאית שלי ולאפשר לאלה שסובבים אותי להאכיל אותי באהבה.
אם כך אני מרגישה, אני מדמיינת שיש עוד שפע של ניצולים שחווים את התחושות הללו. בזכות רושל שורץ, כולנו יכולים להתחבר. יש לי כל כך הרבה הערצה לרושל. במקום לקבור את ראשה מתחת לשמיכות, דבר ששקלתי ברצינות, רושל יצרה בהצלחה את שרשרת כקשר עבור כולנו להתאחד ולאסוף כוחות אחד מהשני. שרשרת הייתה שיחת הטלפון הראשונה שעשיתי כשחזרתי הביתה מהרופא ביום בו אובחן מחלת הסרטן שלי. אילנה זילבר, חברה מזה 40 שנה, הרגיעה אותי ברוגע בזמן שלא עשיתי דבר מלבד לבכות בטלפון. היא חיברה אותי לשרה, שהייתה מקור תמיכה קבוע לאורך כל הטיפול שלי. השבוע האחרון של הכימותרפיה שלי התרחש במקביל להליכת קומן. איזו דרך משמעותית להגיע לשיא של חמשת החודשים האחרונים. עם משפחתי הקרובה וחבריי לצידי, טיילנו באיטיות, שוטטנו, ברחובות מנהטן וסנטרל פארק, ספגנו את ההמונים ואת האנרגיה המדהימה של היום. הייתה רוח רוח ניצבת מכל אדם שם; כוח, אומץ ונחישות להילחם, לתמוך ולהיות שם עבור יקירינו. עד שהגענו לקו הסיום, לא רציתי שהיום ייגמר. הרגשתי כאילו יכולתי ללכת מיליון מיילים עם האנשים האלה.
מישהו שאל אותי לאחרונה, "מהן המילים הנכונות לומר לחבר שאובחן לאחרונה?" תשובתי הייתה: פשוט תתקשר, תבקר, אבל אל תדאג לגבי המילים. ההודעות הטובות ביותר שלי הגיעו מאנשים שהבינו שאני לא יכולה לחזור. כשהם אמרו לי בטלפון, "אני רק מתקשרת כדי שתדעי שאני חושבת עלייך, את לא חייבת לחזור", התרגשתי.
עוד דבר אחד לפני שאני הולך: חגים נוראיים וסרטן. זו הפעם הראשונה שבאמת הייתי צריך להיכנס לראש השנה וליום כיפור ותוהה, "האם אני באמת רוצה לנהל את השיחה הזאת עם הקדוש ברוך הוא?" נזכרתי שהתפללתי, התפללתי, בשנה שעברה לפני שאי פעם דמיינתי שתהיה לי בעיה בריאותית; הכל נראה כל כך שגרתי ולא אישי. לא השנה. הרגשתי שהיינו שניים בחדר, אלוקים ואני. זה היה מפחיד ואני שמח שאני לא יכול לקרוא את העתיד, כי לפעמים פשוט לא צריך לדעת.