לקחתי את הכלב שלי לטיול וחזרתי הביתה עם סרטן השד

הסיפור שלי הולך בערך כך: לקחתי את הכלבה שלי לטיול ביום יפהפה אחד באוגוסט וחזרתי הביתה עם סרטן השד. כן, זה בדיוק מה שקרה. חייתי את חיי, התכוננתי לנסוע מהארץ לעסקים, ואז... בום! בלה, הכלבה שלי, משכה בחדות בזרועי במהלך הטיול שלנו ושלפה גידול ענק מבית השחי השמאלי שלי. ליתר דיוק, היא משכה אותי מהרצפה ומה שחשבתי בתחילה שהוא נקע קשה או שריר קרוע, הפך למסה גדולה שתלויה מבית השחי השמאלי שלי. אחרי הביופסיה, שמענו את המילים הרדופות האלה שפתאום שינו את חיינו, סרטן השד, שלב III. אוי ואבוי! הייתי רק בת 32, בלי היסטוריה משפחתית, בלי ילדים עדיין (אחרי שנתיים של ניסיונות ללא הצלחה). חשבתי לעצמי, הם בטח צוחקים!

הגוש בגודל אבוקדו שהכלב שלי שלף מבית השחי שלי היה בלוטת לימפה שכבר הייתה מלאה בסרטן. וכך נשלחתי לטיפול כימותרפיה כמה ימים לאחר האבחון. לא היה זמן לחכות, לא היה יום לבזבז לפני תחילת הטיפול. נאמר לי שכימותרפיה עלולה להרוס את הסיכויים שלי להביא ילדים לעולם, אבל אני צריכה אותה כדי לחיות היום. נאמר לי שהיא עלולה לגרום לסוגי סרטן אחרים בהמשך חיי, אבל אני צריכה אותה כדי לחיות היום. נאמר לי שהיא עלולה לגרום לי לאי ספיקת לב בעתיד, אבל אני צריכה אותה כדי לחיות היום. לא הייתה לי ברירה אחרת. לפני כל טיפול, שאלתי אם הם בטוחים שיש לי סרטן. נשמעתי כמו טיפשה, אבל רק רציתי לוודא שהם לא מזריקים לי רעל סתם! זה הופך אותי לוותיקת כימותרפיה, ולאלו מכם שנמצאים בחברתי הטובה, אתם יודעים שזו מלחמה. וכך נאלצתי לעזוב את עבודתי החדשה, עתירת הנסיעות, בסוכנות פרסום מובילה ולקבל על עצמי את תפקידי החדש כמנכ"לית טיפולי הסרטן שלי.

אני משוכנעת שהסיבה היחידה ששרדתי את החוויה הקשה הזו עד כה, וברובה שלמה, היא בגלל שמשפחתי וחבריי רצו שאעבור אותה. כל טיפול כימותרפיה היה מסיבה קטנה. כל שבועיים, כשישבתי במכון הסרטן של אוניברסיטת ניו יורק, הייתי מוקפת במשפחה ובחברים. בעלי, דני, הפך לסלע שלי. הורי עצרנו את חייהם והיו נוסעים מווירג'יניה; חבריי היו נוסעים ממדינות סמוכות. חבריי היו מגיעים ומפתיעים אותי באוכל, במתנות, במניקור, בכל מיני אסימונים. התבדחנו, צחקנו, הסתכלנו בתמונות ישנות ובמגזינים טיפשיים, היינו פשוט אנחנו, בכל מובן, ובשום רגע אף אחד לא גילה כלפי רחמים. נוכחותם לבדה הייתה ההשראה היחידה שהייתי צריכה כדי להמשיך להתקדם. איכשהו כולם ידעו בדיוק מה לעשות, בדיוק מה לומר ומה לא לומר. אנשים הגיעו בטיסה מקליפורניה ואמסטרדם כדי לשבת איתי במהלך הכימותרפיה, כדי לעודד אותי. איך יכולתי לבקש יותר? הייתי יושבת שם עם התרופות זורמות לזרועי ופשוט משתאה איך כל העולמות שלי מתנגשים. החברים שלי מכל חיי הקודמים הפכו לחברים אחד עם השני. זו הייתה מתנה עבורי; זו הייתה האושר והשלווה האולטימטיביים. באותם רגעים הרגשתי כל כך אהובה, כל כך בת מזל.

למרות שאני יהודי אשכנזי, האונקולוג שלי היה כמעט בטוח שזה לא סרטן גנטי והמליץ על כריתת שד. "אוקיי, אני יכול להתמודד עם זה", חשבתי. הדבר היחיד שחיכינו לו היו תוצאות הבדיקה הגנטית, שנערכה בזמן שעברתי כימותרפיה. נמצאה לי תוצאה חיובית ל-BRCA 1, מה שאומר שהסרטן הוא למעשה גנטי ויחזור בוודאות רבה במהלך חיי. הצוות הרפואי שלי חישב מחדש במהירות את כל הסיכויים והמליץ בחום על כריתה רדיקלית כפולה של השד. הייתי בתחילת שנות השלושים לחיי והם רצו לתת לי כל הזדמנות אפשרית לנצח את הסרטן הספציפי הזה.

וכך, זה מה שעשיתי, בקושי רב. קשה, לא בגלל יהירות, אלא בגלל שזה היה עוד משוכה להתגבר עליה, וכי פחדתי לאבד חלק מעצמי, הן פשוטו כמשמעו והן באופן מטאפורי. לא יכולתי להבין את זה, לא משנה מה עשיתי, לא שהיה לי הרבה זמן. סיימתי את הכימותרפיה ב-9 בדצמבר 2005, וב-11 בינואר 2006 עברתי את הניתוח. שני השדיים הוסרו, וכן 14 בלוטות לימפה מבית שחי השמאלי.

כל הטיפול, הפיזיותרפיה והניתוחים ארכו כמעט שנתיים. הייתי בגיל המעבר של ממש, חוויתי גלי חום, עצבנות ותנודות במצב הרוח. האונקולוג שלי, שידע כמה אנחנו רוצים ילד, אמר שהוא יחתום על כל מסמכי האימוץ שהיינו צריכים. אונקולוג אחר שלי הציע לנו להיות פונדקאית. חברים נרתמו ותורמות ביציות. זה היה מכריע והתרגשנו. המחקר אחר אפשרויות אימוץ הוביל למבוי סתום מבחינה כלכלית וגם משום שסוכנויות האימוץ בדרך כלל דורשות שחולה הסרטן יהיה בהפוגה של לפחות 5 שנים לפני שיאושר. בדקנו אפשרויות רבות והחלטנו שנהפוך להורים בלי קשר לאיך זה יגיע אלינו. אחר כך זנחנו את הנושא.

בינואר 2008, דני ואני חזרנו לישראל כדי לבקר את משפחתו. לא היינו שם שלוש שנים בגלל טיפולי הסרטן והניתוחים שבאו בעקבותיהם. למרות שלא גדלתי כדתי, רציתי ללכת לארץ הקודש ולהודות על ששרדתי את הסרטן. זו הייתה משאלת ליבי, וידעתי בדיוק מה אני רוצה לעשות. הייתה לי משימה דו-חלקית - רציתי ללכת למקווה ולטהר את עצמי מבחינה רוחנית מהמחלה, ורציתי ללכת לכותל ולהודות לאלוהים על ששרדתי את המחלה. וזה בדיוק מה שעשיתי.

הלכתי למקווה ב-16 בינואר, והלכנו לכותל ב-17 בינואר 2008. מתישהו בין המקווה לכותל, נכנסתי להריון. האונקולוג שלי, כששמע את החדשות, אמר לנו שאני לא רחוקה מספיק מהסרטן, שאני צריכה לחכות לפחות שלוש שנים (זה היה רק שנתיים) לפני שאחשוב בכלל לנסות. הוא אמר לנו שאם אנחנו רוצים לעשות את הדבר הנכון למען בריאותי, אז נפסיק את ההריון. זו הייתה שיחה עצובה מאוד עבורו ועבורנו. מהר מאוד, החלטתי שלא אגזול מעצמי את המתנה הבלתי נתפסת הזו ושנטפל בכל מה שיקרה בדרכנו מתי ואם יקרה.

לא ידענו למה לצפות באולטרסאונד הראשוני של התינוק. האם נשמע משהו, האם נראה משהו? האם אנחנו באמת בהריון, או שהאולטרסאונד יראה לנו שזה רק חלום? הטכנאית הסתכלה על המסך שלה ואנחנו הסתכלנו על מוניטור התלוי מהתקרה. היא דיברה באדישות אבל נאחזנו בכל מילה שלה. כשהיא גילתה את פעימות הלב היא אמרה, "הנה אחד, והנה השני. יש לכם שני תינוקות!" מה!?! ואז הזמן עצר מלכת והחדר התחיל להסתובב. זה היה הרגע הכי מכונן בחיי. תאומים, זה היה בלתי ייאמן. האונקולוג היקר שלי, שאני מעריצה, קפץ על רכבת התינוקות ברגע ששמע שאלה תאומים. האונקולוג שלי סיפר לי שאני המטופלת הראשונה שלו שהרה לאחר הטיפול. צוות הסיעוד סיפר לנו שכל מכון הסרטן התפרץ מאושר כשהם שמעו על ההריון שלי. שמחנו כל כך לחלוק את ההריון הזה עם כולם, סוף סוף לחלוק וליהנות מבשורות טובות הפעם!

האונקולוג שלי והאחות שלו באו לבקר אותנו ולפגוש את התינוקות בבית החולים. לראות את הרופא שלי מחזיק את בנותיי היה רגע סגירת המעגל שקיוויתי לו אך לא דמיינתי. זה היה קסום עבור כולנו.

וכך, אני כותבת את הסיפור שלי כאן כדי לומר שיש תקווה. יש חיים אחרי הסרטן. אני בת מזל מעבר לכל, ואני מבינה שכל נשימה היא מתנה. אני מאוהבת בחיי. ובכל פעם שאני הולכת בשכונה שלי ועוברת ליד הצומת שבו הכלב שלי משך לי בזרוע באותו יום, אני מסתכלת למעלה לשמיים ואומרת לפעמים לעצמי, לפעמים בקול רם, "תודה אלוהים! תודה בלה!"“