נשען על שרשרת כדי שאימי תוכל להישען עליי

החיים כבר היו קשים. המגפה וידאה זאת. בנוסף לאובדן עבודתי, נעקרתי מהבית שלי, מחבריי ומרוב הדברים בחיים שהביאו לי שמחה. אבל הייתה לי את המשפחה שלי. ליתר דיוק, הייתה לי את אמי. עמוד תווך של תמיכה, ביטחון וביטחון. וכמובן... אהבה. אם זה אומר שהייתי צריך להישען על הדברים האלה קצת יותר מהרגיל כדי למצוא את דרכי במגפה, שיהיה.

ואז אגרוף פראייר.

הביופסיה שהרדיולוג שלה המליץ עליה התבררה כאמצעי זהירות בלבד. מדובר בסרטן. קרצינומה צינורית פולשנית משולשת שלילית בשלב 1. לא ידעתי מה כל זה אומר. למה שאני אעשה זאת? זה קורה למשפחות אחרות. לא שלנו.

אבל ידעתי שזה הזמן שלה להישען. אבל איך אני בכלל אהיה עמוד התווך, הביטחון וההרגעה הזה עבורה כשכבר נאבקתי למצוא את האיזון שלי?

ואז שרשרת נכנסה לחיינו.

נכנסתי לאינטראקציה הראשונה שלי עם אחת העובדות הסוציאליות של שרשרת מחשש שהבעת כל דאגה מחוץ לתחום הטיפול והטיפול באמי תיתפס כאנוכית וחסרת אהבה. שרשרת נטרלה ממני אישור. להיות מטפלת רחומה לא מונעת ממני לדאוג לעצמך. במובנים מסוימים, זה דורש זאת.

משם, שרשרת יצרה מרחב מטפח בביתנו, מרחב שנעדר ברובו לאחר האבחון. החל בספרות, כמו חבילת Spungen Foundation Family Focus® עבורי, וחבילת Newly Diagnosed ששימשה כמדריך עיון, ועד לוובינרים שעזרו לבנות על מושגים וקהילה, הידיעה שמשאביה של שרשרת הורחבו למטפל אפשרו לי להתחיל להפוך לעמוד התווך של תמיכה, ביטחון והרגעה.

יכולתי להישען על שרשרת כדי שאימי תוכל להישען עליי.