בלוג

הדברים הקטנים והמזלניים

Four people pose closely together, smiling at the camera. Three are boys wearing glasses and dark shirts, and one is a woman with a headscarf. The background is softly out of focus.

בלוג זה הוא קטע מתוך דבר תורה (נאום) של לסלי בשבת ורודה של שרשרת בראלי, צפון קרוליינה.

למי שלא יודע, לפני קצת יותר משנה קיבלתי את האבחנה הראשונה שלי של סרטן השד. הם מצאו משהו בבדיקת הממוגרפיה השנתית שלי - בגודל של גרגר אורז, שלמרות שאובחן מוקדם, היה צורך להסירו. בדיקות MRI מאוחרות יותר גילו סרטן שני, גוש גדול בהרבה בשד השני. זה לא היה קטן ולא אובחן מוקדם כלל.

אז, ב-22 בספטמבר בשנה שעברה, שהיה ערב יום כיפור, עברתי כריתת שד כפולה. למחרת - יום כיפור, גיליתי שיש לי שני סוגים שונים של סרטן. הראשון היה בגודל של יותר מ-2 ס"מ והיה בשלב 2. זה היה סרטן פולשני, אגרסיבי מאוד ובעל דפוס חזק של חזרה. הגידול השני עדיין לא היה פולשני, אבל כבר היה בגודל של 9 ס"מ. ביום כיפור גיליתי שאצטרך שנה של כימותרפיה - 17 סבבים.

בפרשת השבוע (פרשת התורה), הנקראת "העזינו", משה מתחיל בתיאור נוכחותו של אלוהים בטבע כגשם או טל המזינים את השדות והגנים. אלוהים הוא צודק לחלוטין, תמיד טוב, תמיד רחום וסלחני.

קראתי את זה ותהיתי איך אלוהים שתמיד צודק וטוב יכול לאפשר לכל זה לקרות? האם זה בגלל שלא האמנתי באלוהים חזק מספיק? האם עשיתי משהו שגרם לזה לעצמי? למה דווקא אני? למה זה קרה? איך אני יכול ליישב אלוהים ש"תמיד טוב" עם מצבי הנוכחי? אני לא יכול להגיד שאני יודע שיש לי את התשובות לשאלות האלה, אבל היום אני רוצה לשתף את קרני האור הקטנות שאפשרו לי לעבור חלק מהתקופות האפלות שחוויתי השנה.

לאחר הניתוח הראשוני, עברתי ניתוח נוסף להצבת פתח נשימתי כהכנה לכימותרפיה. הכימותרפיה שלי התחילה באוקטובר, ועם זה, היו לי את כל תופעות הלוואי שניתן לצפות להן, ואף יותר. בכל הזדמנות שהייתה לגוף שלי, הוא בחר לבחור בדרך הנדירה יותר. היו לי/יש לי תופעות לוואי שנוטות להשפיע רק על 5-10% מהאנשים, ואפילו היו לי תגובות אלרגיות לכימותרפיה עצמה. שום דבר לא היה "פשוט". לרוב האנשים יש 5 עד 7 ימים של "איקה" עם כל מחזור כימותרפיה, לי היו 18 ימים של תסמינים בכל מחזור של 21 יום. כשהעברתי מכימותרפיה מסורתית לטיפול נוגדנים חדש יותר - שממנו לרוב הנשים אין תופעות לוואי - עדיין היה לי "איקה" במשך 5 עד 7 ימים בכל מחזור. כשאני עושה משהו, אני באמת הולכת עד הסוף!

לאחרונה הדהים אותי משהו שאמר לי בני, שזה עתה מלאו לו 8. הוא אמר שזו הייתה השנה הכי טובה שלו אי פעם. באופן דומה, מישהו ביקש ממני לאחרונה לחשוב על השנה הזו לקראת יום הולדתי החודש שעבר, ועניתי שבעוד שזו בהחלט הייתה השנה הכי מטורפת בחיי, זו הייתה גם שנה שבה אני חושב שהיו כמה מהחלקים הכי טובים בחיי. עניתי לשאלה, אבל כששמעתי את עצמי עונה, זה נראה מוזר שזה בא ממני.

איך ייתכן שזו הייתה התגובה שלי בהתחשב במה שעברתי זה עתה - ועדיין עובר?

אחת מחברותיי, תמי (שהתמודדה עם סרטן השד לפני שנים, ומתנדבת כמנטורית בשרשרת לחוליות שאובחנו לאחרונה) אמרה לי, "את עומדת לעבור דרך יער גדול, חשוך ומפחיד. את לא יכולה לעקוף אותו או מעליו - הדרך היחידה להתמודד עם זה היא לעבור דרכו. הרופאים והאחיות שלך יכולים לספק לך את האור כדי שתוכלי לראות דרכו, ובעלך וחבריך שם כדי שתוכלי להישען עליהם - מספקים לך תמיכה כדי שתוכלי לעבור את זה, אבל את צריכה לעבור דרכו, לא משנה כמה גדול, חשוך ומפחיד הוא. כשאת מגיעה לצד השני - הוא רגוע ויפה - ואני אהיה כאן בשבילך." האנלוגיה הזו נשאה אותי דרך התקופות הקשות ביותר.

השתמשתי באנלוגיה שלה כדי לנסות ולחפש את האור בתוך החושך והמפחיד בכל צעד ושעל.

אז – הרדיולוגית שגילתה לי את הסרטן אמרה לי שהיא יכלה לאשר את הסריקה, וכמעט עשתה זאת, אבל משהו פשוט הפריע לה בזה, והיא ממש רצתה שאבדוק את זה. מזל.

אני לא רק בת מזל שזה התגלה, אלא שזה התגלה מוקדם מספיק כדי שזה עדיין לא התפשט לבלוטות הלימפה שלי. מה שהרדיולוג מצא התברר כסוג השני הכי אגרסיבי של סרטן השד. ובכל זאת, אם לא היה לי סרטן פולשני זה, הרופא שלי לא היה מבקש את ה-MRI שמצא בתורו את הסרטן השני שלי - זה שהתברר כ-9 ס"מ. אפשר לומר שזה היה מזל שהיה לי בכלל את הגידול הפולשני והאגרסיבי - כך שהגידול הגדול השני יכול היה להימצא לפני שגם הוא הפך לפולשני.

אני זוכר שישבתי בבית החולים אחרי כריתת השד שלי; אפילו לא הייתי בחדר. מעולם לא קיבלתי חדר בגלל טעות בביטוח. במקום זאת, הייתי בתא התאוששות עם וילון (ונשלחתי הביתה 11 שעות אחרי הניתוח). אני זוכר שישבתי שם וחשבתי כמה אני בר מזל שיש לי ביטוח. לא לכולם יש ביטוח, ולא לכולם יכולים להרשות לעצמם לשלם תוספת מכיס עבור ממוגרפיה תלת-ממדית - התלת-ממדית הביאה ישירות לגילוי הסרטן שלי. הרדיולוג אמר לי שזה מה שהציל את חיי.

אני בר מזל שיש היום טיפול שהביא את סוג הסרטן שלי מהיותו השני הקטלני ביותר, לסוג עם שיעורי הישרדות טובים. רק לפני 10 שנים הייתי במצב מסוכן ביותר.

מוקדם יותר היום, התפללתי בגומל, התפילה המסורתית שלנו למען מישהו שעבר תקופה מסוכנת. ידידי, הרב רוברט שיינברג, שהיה רבנו בהובוקן, ניו ג'רזי, כותב שהמסורת שלנו מחייבת אותנו לומר תפילה זו בנוכחות הקהילה כדי להכיר בתמיכה החיונית להתמודדות עם החלקים המסוכנים והמפחידים ביותר בחיינו. כמו כן, המסורת שלנו מלמדת אותנו שהחיים כרוכים בהדדיות. לפעמים אנחנו הנותנים, אבל באותה מידה עלינו לדעת כיצד לקבל עזרה.

הרב שלנו בראלי, צפון קרוליינה, אריק סולומון, דיבר ביום כיפור על איך בקהילה היהודית שלנו - בכל קהילה יהודית - חשוב פשוט להופיע. זה מה שיהודים עושים. אנחנו קהילה. אנחנו דת קהילתית. אנחנו צריכים מניין - מניין של 10 אנשים - שיבואו להתפלל רבות. אנחנו מגיעים. אתם אפילו לא בהכרח מגיעים כי אתם מכירים את האדם, אתם פשוט מגיעים.

והופעת, כן. אני זוכרת שחשבתי – ואני ממשיכה להאמין – שאני אחת מבנות המזל, כי יש לי כל כך הרבה חברים שקפצו לעזור. היו לי כל כך הרבה יותר חברים ממה שהכרתי! במשך 7 חודשים לא קמתי מהמיטה. מההתחלה, ועד היום, כל כך הרבה חברים מיהרו לעזור, הכנתי ארוחות, בדקתי מה שלומי, הסעת הילדים. תמיד ידעתי שמישהו שם את הילדים שלנו – רק לא תמיד ידעתי למי.

אומרים שסרטן השד שם אותך באחווה שמעולם לא רצית להיות חלק ממנה. אני מרגישה כל כך בת מזל ואסירת תודה לנשים שבאו לפניי, שהדריכו אותי והדריכו אותי, שהפכו את המסע לקל יותר.

אני אסירת תודה לארגונים כמו שרשרת, ארגון המתמקד במיוחד בנשים יהודיות צעירות הנאבקות בסרטן השד והשחלות, שמבינים את הצרכים של מישהי כמוני, שאובחנה 20 שנה מוקדם יותר מחולת סרטן השד הממוצעת, שנאלצה להתמודד עם הצרכים הפיזיים והרגשיים של האבחון והטיפול, ובמקביל לעזור לילדיי בשיעורי בית, בפרויקטים מדעיים, בהשתתפות בפגישות הורים, ולוודא שהצרכים הרגשיים של ילדיי נענים בנוסף לשלי.

אני לא רוצה לומר שמה שלקחתי מהשנה הזו הוא שלכל ענן יש בטנה כסופה או שדברים קורים מסיבה מסוימת (ויש לי בהחלט עדיין רגעים של "זה לא הוגן"). אבל ההבנה שתמיד יכול היה להיות גרוע יותר היא מה שעזר לי לעבור את זה. יש לי חברה שסבלה מזיהום בפורט והייתה בבית חולים במשך 3 חודשים, חברות אחרות נאבקות בסרטן השד ללא ביטוח, ויש לי חברות שאובחנו בשלבים מאוחרים בהרבה.

זה מה שמאפשר לי לעבור את זה בלי להיות משותקת מפחד כל הזמן - להבין שאני אחת מבנות המזל. להיות אסירת תודה על מה שיש לי במקום להיות מרירה על מה שאין לי.

למרות שהטיפול הראשוני שלי אולי הסתיים, אני עדיין לא סיימתי. אני מתמודדת עם עייפות רצינית וכמה תופעות לוואי נוספות. אני אקח תרופות חוסמות הורמונים בחמש עד עשר השנים הבאות, ועדיין יש לי כמה ניתוחים נוספים שעומדים בפניי. אני בונה מחדש את מערכות היחסים שלי עם חברים, שחלקם לא ראיתי או לא הייתי בחייהם במשך שנה, וגם בונה מחדש את מערכות היחסים עם בעלי וילדיי - רואה איך הם גדלו והשתנו בשנה האחרונה בזמן שצפיתי ברוב הימים מהמיטה. זה לא רק אני שסופגת את זה לזהות שלי, אלא גם רואה למי הילדים שלי הפכו, ולמי הפכתי, בגלל החוויות שלנו.

אני עדיין נאבק במערכת היחסים שלי עם אלוהים. אני עדיין נאבק עם למה דברים רעים קורים. אני עדיין נאבק עם "למה אני - למה מישהו?" אבל לענות על השאלה "למה" לא מקל עלי לעבור את היער הגדול, האפל והמפחיד הזה. זה עוזר להניח בצד את ה"למה" ולהתמקד פשוט במה שצריך לעשות כדי לעבור את היום הנוכחי.

חברה חכמה אחרת, לואיז, הזכירה לי שבראש השנה אנו קוראים פסוק שאומר "זה היום אשר ברא ה' נשמח ונשמח היום".“

אז אולי הדרך הטובה ביותר למצוא את אלוהים כשאני מפקפק בקיומו, היא להפיק את המרב מכל יום (את היום הזה, כל יום שאני בר מזל שיש לי) ולחפש את הדברים הקטנים והמזליים שמאפשרים לי לעבור את כל החושך הקיים בכל יום נתון, בין אם זה יער גדול, אפל ומפחיד, או קטן.

לקראת חג סוכות, רציתי להביע משאלה משלי עבור כולנו. אני מקווה שכאשר נרים את מבטנו מהסוכות שלנו, נוכל למצוא כוכבים מנצנצים בשמיים החשוכים, ושהם יזכירו לנו תמיד לחפש את הדברים הקטנים והמאושרים, את נקודות האור הקטנות בתוך החושך, שיעזרו לנו להדריך אותנו בחיינו.