לחיות קדימה: הרהורים על הישרדות מסרטן

חודש ניצולי הסרטן הלאומי מציין שנתיים מאז שסיימתי את הטיפול הפעיל שנתי שלי בסרטן השד בעל תוצאות חיוביות משולשות - אבחנה שקיבלתי, באופן בלתי צפוי למדי, בגיל 42. זה מרגיש כאילו לפני נצח הייתי במצב של חולת סרטן מלאה: עוברת עירויים קבועים, מנווטת בין בדיקות אינסופיות וחוגגת את נבטי השיער הזעירים הראשונים שמתחילים לצמוח בחזרה. כל כך הרבה השתנה מאז, ובכל זאת אני עדיין לומדת כל יום איך לחיות כניצולת סרטן.

אחד השיעורים המפתיעים ביותר שלמדתי הוא זה: בעוד שאנשים רבים מניחים שברגע שהטיפול מסתיים, הגרוע מכל מאחוריך - שזה "נגמר". אבל הישרדות היא לא מה שמאחוריך. זה מה שצפוי לך. זה משהו שאתה נושא קדימה, יום אחר יום. אתה ממשיך לעבד את זה, לכייל מחדש, להתמודד עם זעזועים רגשיים ופיזיים. אתה לומד לספוג את זה, להכיר בזה, לחיות עם זה.

הישרדות מביאה עמה סט אתגרים משלה. יכולות להיות תגובות קשות לתרופות תחזוקה, סיבוכים בלתי צפויים שלוקח זמן לפתור, וכמובן העבודה המתמשכת של ניהול הפחד מהישנות. ישנה גם עבודה שקטה ופנימית יותר: ללמוד כיצד להיאחז בהכרת תודה - לא כדרך לטשטש את הטראומה, אלא כדרך להרחיב את נקודת המבט. סוג כזה של חשיבה הוא אמנות - ולוקח זמן לשלוט בה.

עבורי, לאחר שלא היו לי דוגמאות קרובות של הישרדות בחיי האישיים, רשת התמיכה של עמיתים של שרשרת הפכה לאבן בוחן אמיתית. זכיתי לחוות את התוכנית משני הצדדים - כחונך, כתומך עמית ("קשר") של שרשרת ותומך עמית. כל תפקיד היה חיוני בסיוע לי לנווט בחיים לאחר האבחון. כחונך, מצאתי הדרכה, ביטחון ותחושת פוטנציאל. כמנטור, גיליתי את המתנה העמוקה והמחזקת של שימוש בניסיון שלי כדי להרים אחרים.

אף פעם אי אפשר להתגבר לגמרי על הסרטן - אבל הכוח והיופי בהישרדות הם שלומדים להתקדם.