בלוג

לחיות עם תוצאה חיובית של COVID-19

Courtney Mizel, Sharsheret National Board Member and Sharsheret California Community Advisory Board Member

החדשות הטובות: יש לי אוכל, קורת גג, כלב מתוק (אם כי נזקק), שני ילדים מדהימים ורשת מדהימה של חברים ומשפחה שנמצאים שם בשבילי, גם אם באופן וירטואלי לעת עתה.

הזמנתי גם אספקה שופעת של מגבונים הניתנים להדחה של Preparation H ברגע של בהלה ממחסור בנייר טואלט.

החדשות הפחות טובות: נבדקתי חיובית לקוביד-19.

ביום שישי ה-13, הרגשתי לחץ בחזה. חוץ מזה הרגשתי בסדר, אז ייחסתי את זה לחרדה מהידיעה שבני ה-13 וה-14 יהיו בבית מבית הספר למשך זמן בלתי מוגבל.

בבוקר שבת התעוררתי בתחושה של כאבים, עייפות וחום. החום שלי התחיל מ-39.8 מעלות צלזיוס ועלה ל-38.6 מעלות צלזיוס. התקשרתי לרופא שלי, הסברתי את התסמינים שלי ושנסעתי, כולל השתתפות בכנס AIPAC שם אושרו מספר מקרים.

בהצעתו, הלכתי לחדר המיון סידרס-סיני, ומצאתי אותו ריק באופן מפחיד. ליוו אותי לאוהל המיון, נמדדו לי מדדים חיוניים ונשאלתי מספר שאלות בנוגע לחשיפה אפשרית. הרופא נכנס והסביר לי שיבדקו אותי לשפעת, ואם התוצאות יהיו שליליות, יבצעו לי בדיקת קורונה.

נלקחו 6 דגימות ממש מעל דרכי האף ושתיים מהגרון, ונשלחתי הביתה עם משאף כדי לשמור על ניקיון החזה.

כשחזרתי מחדר המיון, נקטתי בצעדים נוספים כדי לשמור על הסובבים אותי
“"בטוח" מחשיפה אפשרית: שטיפת ידיים מוגברת ובילוי רוב זמני בחדר השינה ובמשרד. עשיתי כמיטב יכולתי גם לעטות מסכה כשהייתי במטבח או בקרבת אחרים.

למען האמת, דאגתי הרבה יותר לאנשים שאולי נחשפתי אליהם מאשר לרווחתי האישית. ככל שהשבוע התקדם, החרדה גברה על אי הנוחות שנגרמה מהתסמינים.

כשהגיעה לי השיחה בסביבות השעה 16:00 ביום שישי מסידרס, שבה הודיעו לי שבדיקת הקורונה חיובית, הייתי המומה. לא ידעתי מאיפה להתחיל עם השאלות - למי אני צריכה לספר? מה לגבי הילדים שלי? העוזרת האישית לא יכלה להיות נחמדה יותר, אפילו נתנה לי את המספר האישי שלה למקרה שיהיו לי שאלות או שהסימפטומים יחמירו.

הוקל לי לגלות שמאחר שלא ראיתי את ההורים שלי וכמה חברים "בסיכון גבוה" מאז ה-9, העובדה שהם היו אסימפטומטיים הייתה סימן טוב. ובכל זאת, המשכתי לדאוג לגבי אחרים שאולי היו בסיכון.

התקשרתי לאמא שלי כדי לבשר לה את החדשות, והתחלתי לאסוף רשימה של אנשים שהייתי איתם ב'מגע קרוב' במהלך השבוע לפני שפיתחתי תסמינים.

הרגשתי בחילה כשעשיתי את השיחות ושלחתי את ההודעות. למרות שידעתי שזו לא "אשמתי", הרגשתי נבוכה, מבישה ואשמה.

רוב האנשים היו נחמדים והעריכו את זה שסיפרתי להם. אדם אחד שאל "מי נתן לך את זה". האמת היא שהייתי בכנס של 20,000 איש, 3 טיסות והלוויה של יותר מ-1000 איש וכל אחד או 10 או 100 מהם היו יכולים לחשוף אותי.

סיפרתי לילדים שלי. בתי הצעירה דמעה. "זה יישאר לך לנצח? תהיי בסדר?" אני מניחה שהעובדה שהילדים היו כל כך עסוקים בחייהם החברתיים הווירטואליים עד שהם לא התעסקו בדיווחים על קוביד-19 היא דבר טוב. בתי הגדולה הבטיחה לה "אמא ניצחה את סרטן השד. היא תנצח את זה!"“

למחרת, אישה ממשרד הבריאות התקשרה וערכה ראיון מקיף שסקר את מקומות הביקור שלי, כולל מספרי טיסות ונסיעות באובר. היא אספה מידע על כל האנשים שהייתי איתם ב"מגע קרוב" במשך יותר מ-10 דקות בשבוע שלפני שנבדקתי.

נאמר לי לצפות לשיחה מעובד סוציאלי שיעקב אחר התסמינים שלי ויענה על כל שאלה שיש לי.

————-

ההערכות הנוכחיות הן שלפחות 58 אחוז מהאנשים יהיו נדבקים בקורונה.

ביצוע שיחות לאחר האבחון הראה לי בפשטות כיצד פועלת ההתפשטות האקספוננציאלית - כל אחד מאותם אנשים שחשפתי, במיוחד אם הם לא מקפידים על ריחוק חברתי, עלול לגרום לחשיפה של מספר אנשים נוספים.

אני מודה, חשבתי שכל "עניין" הקורונה מוגזם. ולמרות שהסטטיסטיקה עדיין לא ברורה, בהיעדר חיסון או טיפול, אין לנו הרבה ברירות מלבד לפעול לפי ההנחיות.

בכל פעם שאני קורא על אנשים שמתעלמים מההנחיות, ליבי צונח. כל יום שמישהו מחליט לא להקשיב הוא עוד יום שכולנו מתמודדים איתו בבידוד מחברינו ומשפחותינו, ועוד יום של מחלה ואובדן.

זה לא משהו שכל אחד מאיתנו כאדם פרטי יכול לתקן לבד - לכל אחד מאיתנו יש אחריות אישית להגן על שכנינו ועל יקירינו.

אבל מהי אחריותנו מעבר ל"הגנה" על אחרים? מה עוד נוכל לעשות עבור אנשים שאיבדו את מקום עבודתם, הנמצאים בסיכון גבוה ומבודדים בבית, אנשים הסובלים מחרדה ודיכאון בתקופה שבה יש כל כך מעט יכולת חיזוי ויציבות?

אני זוכר איך הרגשתי כשעברתי טיפולי סרטן - הרגשתי חרדה, בודדה ומפוחדת - מפוחדת לעתיד שלי ולעתיד ילדיי, מהלא נודע בנוגע לטיפול הרפואי שלי. אנשים היו פונים אליי ומציעים לבשל לי, לטפל בילדיי, לעשות סידורים, לקחת אותי לפגישות.

אני לא יכולה לדמיין איך זה מרגיש לעבור טיפול עכשיו, עם ריחוק חברתי והאיום של נגיף הקורונה שגורם לאלו הפגיעים להרגיש אפילו יותר מבודדים ובודדים.

שרשרת תמיד הייתה בחזית התמיכה בחולים ובמשפחותיהם של אלו שאובחנו כחולי סרטן השד או השחלות, או במשפחות הנושאות את המוטציה בגן BRCA. כעת, אלו שעוברות טיפול פעיל אינן נהנות מהיתרון של נוכחות חברים או משפחה לצידן, מכיוון שמבקרים אינם מורשים ברוב מרכזי העירוי, וגם לא בטוח עבורן לארח אנשים בבתיהן. נשים רבות שנקבעו לניתוח נודע להן כי הוא נדחה, שכן בתי החולים ביטלו הליכים "לא דחופים" עד שיוכלו לשלוט טוב יותר בהתפשטות נגיף הקורונה. כעת, יותר מתמיד, העובדים הסוציאליים, הסמינרים המקוונים ותוכנית לינק של שרשרת מספקים חבל הצלה לנשים ולמשפחותיהן.

(מאמר זה פורסם במקור ב"ג'ואיש ג'ורנל" ב-23 במרץ 2020).