המסע שלי לסרטן השד

מאת: איווי קפלן דאונינג מווילמינגטון, דלאוור, שרשרת קולר

המסע שלי עם סרטן השד התחיל ביום האם 2009. הייתי בת 28. בזמן שהנקתי את בני בן ה-21 חודשים, שמתי לב שכאב לי השד הימני. במקום להרגיש את הנקודה הקטנה והיציבה שסימנה צינור סתימה שציפיתי למצוא, הרגשתי גוש גדול בהרבה. מיד קבעתי תור לרופאה שלי, שלמרבה המזל יכלה לראות אותי באותו יום. אחרי שהיא בדקה את השד שלי, היא הבטיחה לי שהיא לא חושבת שהגוש סרטני. ליתר ביטחון, היא רצתה שאעשה אולטרסאונד וממוגרפיה וכנראה גם ביופסיה, אבל היא לא חשבה שיש לי מה לדאוג. הלכתי לממוגרפיה כמה ימים לאחר מכן בתחושה קלילה ואדישה. לא חשבתי על זה כשהטכנאי אמר לי שהרדיולוג צריך לדבר איתי. הוא הסביר שהשד הימני שלי הראה משקעי סידן גדולים ש"תואמים קרצינומה". לפני שידעתי, היה לי תור למנתח שד. ביופסיה הראתה שהגידול אכן סרטני. עברתי ניתוח כריתת שד והסירו 16 בלוטות לימפה סרטניות, ואז נודע לי שאצטרך כריתת שד. נפגשתי עם אונקולוג שהציע לי לעשות בדיקות גנטיות מכיוון שאני ממוצא אשכנזי ואובחנתי בגיל כה צעיר. באותו זמן, לא היה לי מושג שהיותי יהודייה אשכנזי מעמיד אותי בסיכון גבוה יותר. הבדיקה הראתה שאני חיובית ל-BRCA2, אז בחרתי בכריתת שד דו-צדדית. לאחר כריתת השד באו 5 חודשים של כימותרפיה ו-4 שבועות של הקרנות, כמו גם שחזור שד עם מרחיבים ולאחר מכן שתלי סיליקון.

המעורבות שלי עם שרשרת החלה כשאמי הציעה שאתקשר. התרגשתי מאוד עד כמה הצוות הקליני דאג לרווחתי. הם שידכו אותי עם תומכת עמיתים שאובחנה גם היא בזמן שהיא עדיין הניקה, אבל באותו זמן, עדיין הייתי בהלם גדול מדי מהאבחון שלי כדי להתקשר. אחרי שסיימתי את רוב הטיפול שלי, התחלתי לחשוב איך אצטרך לדחות את הבאת הילדים הבאים ומצאתי את זה מאוד מרגיז. שרשרת שידכה אותי עם תומכת עמיתים נוספת. הבנתי שאני לא לגמרי מוכנה להתמודד חזיתית עם לידה מאוחרת, אבל זה מנחם לדעת שכאשר אהיה מוכנה, יש שם מישהו שאני יכולה לדבר איתו שעבר גם את זה. בדצמבר האחרון השתתפתי בוועידה הטלפונית של שרשרת בנושא ניתוח מונע לסרטן השד והשחלות. מצאתי את זה מרגיע לשמוע נשים שעברו ניתוח מונע מדברות על היתרונות והחסרונות ועל האופן שבו זה השפיע עליהן. הוועידה הטלפונית גם ענתה על כמה שאלות שהיו לי לגבי ניתוח כריתת שחלות.

אני אקח תרופות בחמש השנים הקרובות. אשקול לעבור ניתוח כריתת שחלות לפני שאגיע לגיל 40 בגלל הסיכון המוגבר שלי לסרטן השחלות. במקביל, למדתי שאני הרבה יותר חזקה ממה שחשבתי. למדתי איזו קבוצת חברים מדהימה יש לי. בעלי ואני הבנו כמה אנחנו באמת חשובים אחד לשני ושאנחנו באמת רוצים לבלות את שארית חיינו יחד. זה לא היה מסע קל, אבל למדתי הרבה על עצמי ועל העולם. לעולם לא הייתי מאחל סרטן שד לאף אחת, אבל גם לעולם לא הייתי לוקח בחזרה את החוויה שלי.