הריב של אמא שלי לא נגמר איתה

בליל חמישי, 28 במרץ 2019, אירחה חב"ד בינגהמטון את האירוע השנתי שלה "אופנה לריפוי". השנה זכיתי להיות חלק מוועדת התכנון יחד עם שמונה בנות נוספות והרבנית של חב"ד, רבקי סלונים. יחד נפגשנו מדי שבוע ותכננו את כל פרטי האירוע והמשכנו לגייס כסף כדי להגיע ליעד שלנו, 15,000 ליש"ט. האירוע התחיל בקבלת פנים שכללה בופה קינוחים יפהפה והגרלת מכירה פומבית סינית שכללה למעלה מ-90 פרסים. לאחר מכן, כולם עברו לאולם הראשי שם למעלה מ-400 איש התיישבו במקומותיהם לקראת תחילת האירוע. היו הופעות מדהימות בהובלת להקת אקפלה מהקמפוס ולהקת ריקוד. לאחר מכן, אני יחד עם שלושה סטודנטים נוספים מבינגהמטון דיברנו על סיפורים אישיים וחוויות שלנו עם סרטן השד או השחלות. החדר התמלא דמעות כשכל דובר גילה את סיפוריו הרגשיים והחזקים האישיים לחבריו. לאחר מכן, החלה תצוגת האופנה שבה כל דוגמנית לבשה דמות נשית מעצימה בהיסטוריה, בתקשורת או במקצועות, בהתאם לנושא השנה, "נשים מועצמות מעצימות נשים". כולן עזבו את האירוע בתחושה של נגיעות והשראה, וחשוב מכל, אני מרגישה שכולם למדו הרבה מההרצאות, ובהמשך יהיו ערניים יותר בביצוע בדיקות עצמיות ויתמכו בעצמם ובבריאותם הכללית. בעזרת כל המאמצים המשותפים שלנו הצלחנו לעלות על יעד גיוס הכספים שלנו וגייסו $19,575.81! אני כל כך גאה במה שהצלחנו להשיג יחד ואני כל כך אסירת תודה לאנשים המדהימים שעבדתי איתם כדי להפוך את הערב להצלחה. הנה עותק של מה שאמרתי באירוע לזכרה של אמי, שרון סוקול הייזלר ז"ל.

ערב טוב, למי מכם שלא מכיר אותי. שמי אמנדה הייזלר. אני סטודנטית שנה ב' שלומדת שיווק בבית הספר לניהול. אני חברה בוועד המנהל כאן בבית חב"ד. אני מגרייט נק, לונג איילנד, ואני אוהבת לצייר, לשיר ולשחק טניס, אבל את כל המידע הזה תוכלו לקבל פשוט על ידי קריאת קורות החיים שלי. אבל מה שאני רוצה לשתף אתכם הערב הוא הסיפור שלי. סיפור שאני לא מספרת לעתים קרובות, אבל הוא חלק ממי שאני ומשהו שאני לא עוברת יום בלי לחשוב עליו.

16 ביולי 2004, הייתי בן 5. חזרתי הביתה ממחנה היום והבית שלי היה מלא באנשים - משפחה, חברים וזרים. היום היה מטושטש לחלוטין, אני לא זוכר מי אסף אותי מהמחנה, אני לא זוכר בדיוק מי היה בבית שלי, אבל אני זוכר שפשוט הסתובבתי במעגלים בבית וחיפשתי את אמא שלי. בסופו של דבר, ויתרתי ושאלתי את דודתי איפה היא.

היא הסתכלה עליי ואמרה "אמא שלך נפטרה".
בהיותי רק בת 5, שאלתי אותה "מה זה אומר?"“
והיא אמרה "אמא שלך מתה".
הייתי צעיר מדי מכדי להבין מה זה באמת אומר, אבל הרגשתי מוצף רגשות ורצתי לחלון הקרוב ביותר ופשוט ישבתי לידו.
הסתכלתי למעלה לשמיים ופשוט ישבתי שם וחשבתי, אבל לא בכיתי.

איך אפשר לצפות מילד שזה עתה סיים את גן הילדים להתמודד עם החדשות האלה ולהתמודד עם התהליך הזה?
אני לא זוכר את ההלוויה, הדבר היחיד שאני זוכר מאותו יום היה ההתרגשות מהנסיעה הראשונה שלי בלימוזינה. אני מניח שבתת מודע חסמתי את רוב התקופה הזו בחיי, שהיא גם ברכה וגם קללה בו זמנית.

כדי למלא את החסר, אמי, שרון, אובחנה עם סרטן שד בשלב 4 כשהייתה בת 33. הרופאים אמרו לה שנותרו לה רק עוד כמה חודשים לחיות, אך בסופו של דבר היא חיה עוד 3 שנים וחיה את השנים הללו בצורה נורמלית ככל האפשר. היא המשיכה להיות מעורבת בבית הספר, בבית הכנסת, בבית הכנסת ובקהילה. היא עדיין נהגה ברכבים ולקחה אותי ואת אחי הצעיר לפארק. היא הצליחה לצאת לטיול השנתי של המשפחה שלנו ב-4 ביולי לקייפ קוד רק חודש לפני שנפטרה, ובשבוע האחרון שלה היא אפילו הצליחה לקום ולהחליף לאחי חיתול. אמי שמרה על מחלתה בסוד מהקהילה, רק המשפחה וכמה חברים קרובים ידעו. אמי בחרה לא לספר לאנשים כי היא לא רצתה שאנשים ירחמו עליה או יתייחסו אליה אחרת.

זה משהו שאני תמיד אעריץ אותה עליו.

יש לי זיכרון אחד חי מאמא שלי כשהייתה חולה.

הייתה פעם אחת שהיא אמבטה את אחי, ג'יימס, ואני הייתי איתם בחדר האמבטיה. אחי החליט למשוך בשיער של אמי, שבשלב הזה בגלל הטיפול שלה היא חבשה פאה. הכל ירד. כמובן, הייתי צעירה מדי מכדי לדעת מהי כימותרפיה ואפילו לא הייתי מודעת שמשהו לא בסדר עם אמי. אז, כל השיער של אמי שירד מולי אפילו לא הפתיע אותי.

כשאמי, שרון, נפטרה היא הייתה בת 36, אני בדיוק הייתי בן 6 ואחי, ג'יימס, היה בן 3.

קראתי לאחרונה ספר שכתבה הרבנית אסתר יונגרייז בשם "החיים הם מבחן". ובו היא אומרת "חיים ארוכים אינם טובים מספיק, אבל חיים טובים הם ארוכים מספיק". הציטוט הזה מתאר בצורה מושלמת את אמי. היא אולי חיה רק 36 שנים, אבל היא חיה את השנים האלה בצורה הטובה ביותר שיכלה, והיא תיזכר כך לנצח.

גדלתי בבית דתי, ולמדתי שלקב"ה יש תוכנית לכל אדם ואדם. זו אמונה שקשה באמת להפנים ולקבל, אבל כך אני מנהל את חיי. זו הדרך היחידה שאני יכול לחשוב עליה כדי להתקדם. אני יודע שאמא שלי שומרת עליי וגאה בי עכשיו. והלילה אני עונד תליון עם תמונות שלה בפנים שקיבלתי ליום הולדתי לאחר שנפטרה.

אמי למעשה קיבלה תמיכה מ"שרשרת" כשהיא נוסדה לראשונה בשנת 2001. זמן קצר לאחר שאימי אובחנה, ו"שרשרת" חיברה אותה לבית אבות אחר בגרייט נק כדי שיוכלה לפנות אליו לקבלת תמיכה. אמי בחרה לא רק לדבר בטלפון, אלא לבקר את המשפחה השנייה באופן אישי, וזה היה עניין גדול מכיוון שהם רצו לשמור על פרטיות מחלתה משאר הקהילה. "שרשרת" הצליחה לספק את התמיכה שאמי הייתה זקוקה לה באופן שהייתה זקוקה לו. זוהי רק דוגמה אחת לעבודה העוצמתית והמשפיעה ש"שרשרת" עשתה ותמשיך לעשות בעזרת כל התמיכה שלנו.

אבי, אליוט, התחתן בשנית 3 שנים מאוחר יותר עם אמי, אריקה. לאמי החורגת כבר היה בן מנישואיה הקודמים ולהוריי נולדה בת יחד שנתיים מאוחר יותר. אז המשפחה שלי מורכבת כעת מאבא שלי ואמא החורגת. אחי הביולוגי, ג'יימס, בן 18. אחי החורג ג'ייסון, בן 17. ואחותי למחצה קלואי, בת 9.

אני רק רוצה לציין שאני משתמש במילים "חורג" ו"חצי" כאן הערב רק כדי להסביר את הסיפור שלי, אבל אני אף פעם לא מתייחס למשפחה שלי בצורה כזו. אני אף פעם לא חושב על המשפחה שלי בצורה כזו. אני אוהב כל אדם ואדם במשפחה שלי, בין אם הוא קרוב משפחה ביולוגית שלי ובין אם לאו, ולא הייתי מסוגל לעמוד כאן מולכם היום בלעדיהם.

בנקודה זו בחיי אני מסוגל להכיר בכך שהייתי גם מבורך וגם מקולל על היותי כל כך צעיר כשהטרגדיה הזו התרחשה.

לא הבנתי מה קורה סביבי.
לא הייתי מודעת לבייביסיטרים הקבועים.
לא שמתי לב לכאב של אמא שלי וללחץ של ההורים שלי.
הייתי כל כך צעירה ותמימה.
תמימות היא כלי רב עוצמה.
אמי נלקחה ממני; היא לא זכתה לגדל אותי.
לא זכיתי להכיר אותה כאדם, חברה או אמא.
את רוב מה שאני יודע זה מסיפורים של אנשים אחרים ותמונות.
הלילה הזה הוא לילה של העצמה נשית, אבל גם לילה של ללמוד ממנו.

אני לא רוצה שאף אחד מכם יוטעה על ידי תמימותכם. אי אפשר להתעלם מהסטטיסטיקה ואי אפשר להתעלם מהסימנים סביבכם. באופן מציאותי, הסיכויים נגדנו. לא הייתי צריכה להילחם במודע לצד אמי, אבל נשדדתי ממני ההזדמנות להכיר את אמי באמת כאדם, חברה, אמא ולוחמת. אף אחד לא אמור להיות מסוגל לומר את זה.

אנו מבורכים לחיות בעולם מלא ברפואה וטכנולוגיה מתקדמות ותמיכה גוברת ברשתות חברתיות, זה משהו שכולנו צריכים לנצל ולא להיות עיוורים אליו.

תמימות זה נחמד, אבל זה משהו שאנחנו חייבים להתגבר עליו כי זה יהיה מזיק בהמשך. לסרטן אין הגבלות גיל, כולנו צריכים להיות פעילים ומודעים ומודעים ופרואקטיביים. את צריכה להיות מודעת לגוף שלך ולהיסטוריה שלך ולפנות לטיפול רפואי מתאים. המאבק של אמי לא הסתיים איתה. עכשיו זו אחריותי לנקוט באמצעי הזהירות הדרושים למען בריאותי ועתידי.

בזמן שאני כאן למעלה, אני רק רוצה לנצל את ההזדמנות הזו להודות לכל הנשים המדהימות שישבו איתי בפגישות עוד לפני חופשת החורף ועזרו להרכיב את הלילה המדהים הזה!

אני רוצה להודות לרבקי על שביקשה ממני לדבר הערב ועל כל מאמציה הבלתי נלאים להפוך את הערב הזה להצלחה! ולבסוף, אני רוצה להודות לבני משפחתי המדהימים על שהגיעו עד לכאן כדי לתמוך בי הערב, אני אוהבת אתכם.

תודה.