הנורמלי החדש שלי

קטע מתוך דברים שנאמרו במהלך 2018 חדשות מתפרצות בנושא סרטן השד והשחלות ומה עליי לחשוב עליהם

ערב טוב. זהו כבוד גדול וגם ניצחון אישי גדול עבורי לדבר בפני הקבוצה הנפלאה הזו. כששרשרת ביקשה ממני לדבר, קפצתי על ההצעה. שמחתי להיות מסוגלת לתרום בחזרה לארגון כה נפלא. באופן כללי אני אדם פרטי מאוד, אבל הרגשתי שחשוב להעלות את המודעות לסרטן השד והשחלות. בנוסף, אם מישהו שלצערי עובר סרטן יכול להפיק תועלת מהניסיון שלי, אז איכשהו הכאב שלי לא היה לשווא. אני מקווה שעל ידי שיתוף הסיפור שלי אוכל לעורר השראה באחרים, בדיוק כפי שרבים כל כך נתנו לי השראה.

ב-24 בנובמבר 2014, הרופא שלי אמר לי את המילים שכולם חוששים מהן ואף אחד לא רוצה לשמוע. זה היה יום שני רגיל והלכתי לבדיקת ממוגרפיה שגרתית, אבל זה הפך ליום שלעולם לא אשכח. הייתי מבועתת. כל מה שאני זוכרת שאמרתי היה שאני לא רוצה לאבד את השיער שלי. היה לי שיער חום-אדמדם עבה, יפהפה וארוך. הימים הבאים היו מטושטשים. אני לא חושבת שהצלחתי להפסיק לבכות. כשהרופאים סוף סוף אישרו שאכן יש לי סרטן השד, פשוט ישבתי שם. בעלי ואחיי בכו גם כן. אני לא חושבת שאדם יכול להיות מוכן לשמוע את המילים שיש לו סרטן. הייתי כל כך צעירה. מתי הפכתי לגדולה כל כך כדי לקבל החלטות כל כך גדולות כמו תוכנית טיפול נכונה ואילו רופאים לפנות? איך אדם יודע שהוא מקבל את ההחלטות הנכונות? לרוע המזל בשבילי, הסרטן היה מתקדם מדי וכימותרפיה הייתה הכרחית.

תוכנית הטיפול הייתה קשה. אין מספיק מילים להסביר מה כימותרפיה יכולה לעשות לאדם, וגם אי אפשר להבין את זה אלא אם כן עברנו את זה. אני חושבת שהחלק הקשה ביותר עבורי היה חוסר היכולת לדאוג לעצמי, לילדים שלי ולבית שלי; חוסר היכולת לזכור דברים; וחוסר היכולת להתמקד במשימות פשוטות. בנוסף לכל זה הייתה ההבנה כמה מעט שליטה הייתה לי באמת על המצב שלי. קיבלתי את ההחלטה לא לספר לאנשים שאני חולה. לא רציתי שאף אחד ירחם עליי, שיתייגו אותי ויתייחסו אליי אחרת. סיפרתי לאחים שלי, לכמה חברים קרובים ולעבודה שלי. אפילו לא סיפרתי לילדים שלי, הרגשתי שהם צעירים מדי.

אחד הדברים הקשים ביותר עבור כל אישה שעוברת כימותרפיה הוא הנשירה הבלתי נמנעת של שיערה. שיער הוא האופן שבו אישה מגדירה את המראה שלה, ופתאום הוא נעלם. הפחד שלי מפני כימותרפיה היה לאבד את השיער. הייתי כל כך קשורה לשיער שלי ולא רציתי להיראות חולה. שמעתי על כיפות קרות והחלטתי לעשות מחקר כדי לגלות עוד. חיפשתי בגוגל ומצאתי שכפות קרות של פינגווין הן הכי נפוצות בארצות הברית ודיברתי עליהן עם האונקולוג שלי. בעוד שבתי חולים ורופאים מסוימים לא ממש בעד זה, זה נהיה יותר פופולרי היום. האונקולוג שלי הסביר לי שהסיכון נמוך מאוד ושהוא הרגיש בנוח שאני משתמשת בכפות קרות. מבחינתי ההחלטה הייתה קלה, פחדתי לאבד את השיער, אז החלטתי ללכת על זה, בלי להבין את כל הפרטים. כיפות קרות הן כיפות בטמפרטורה של מינוס 32 מעלות והן מקפיאות את הקרקפת כדי למנוע נשירת שיער, למרות שנשירה ואובדן שיער עדיין מתרחשים. כובעי קור אלה עוטפים את ראשו של המטופל במהלך הטיפול ומוחלפים כל 30 דקות, על מנת לוודא שהם נשארים בטמפרטורת קפיאה, קרים מספיק כדי להקפיא את הקרקפת. התהליך מתחיל 30 דקות לפני הכימותרפיה וצריך להימשך 4 שעות לאחר יום הכימותרפיה בבית החולים עוד יותר. ישנו סוג נוסף של כובעי קור הנקראים כובע דיגני, שפועל באותו אופן כמו כובעי קור רגילים, אלא שהם מחוברים למכונה ושומרים תמיד על טמפרטורת הקירור, כך שאין צורך להחליף את הכובע שוב ושוב.

ישנם גם כללים כיצד לסרק את השיער ומה לעשות איתו, לדוגמה אין לחמם את השיער (כלומר אין מקלחות חמות), רק להשתמש במסרק רחב כדי להבריש את השיער, ומגבלות על מתי ניתן לחפוף את השיער. יש להתחיל בטיפול הראשון עם כימותרפיה עם כימותרפיה. למרות שיש נשירת שיער מסוימת עם כימותרפיה, עדיין יש שיער במהלך הכימותרפיה. בדרך כלל זה עובד, למרבה הצער עבור חלק מהמטופלים זה לא עובד.

באופן אישי, הייתי אסירת תודה שזה עבד למרות שאיבדתי כמות נכבדה של שיער, אבל זה לא היה מורגש כלפי חוץ. עדיין בכיתי בכל פעם שהשיער שלי נשר, והשיער שלי נהיה יבש ושביר כמו שכימותרפיה מייבשת את הגוף. אבל עצם העובדה שיש לי שיער על הראש עזרה לי רגשית לעבור את תוכנית הטיפול הקשה שלי, למרות שהשימוש בכיסוי קר גרם לימי בית החולים להיות ארוכים יותר והשיער שלי היה יבש. זה עולה כסף אבל חלק מהביטוחים מכסים את זה וחלק מבתי החולים משלמים גם על זה. בית החולים ראה שזה עבד עליי למרות שהכימותרפיה שלי הייתה חזקה ביותר ועכשיו מספרים למטופלים על כיסוי קר והיום יש להם מקפיא וכיסאות למטופלים המשתמשים בכיסוי קר. דיברתי עם מטופלים רבים אחרים שהשתמשו בכיסוי קר, רובם היו די מרוצים מההחלטה שלהם. בעוד שאחרים אומרים שזה מסובך מדי עם כל ההגבלות והכללים. עם זאת, זו באמת החלטה אישית.

עברו קצת יותר מ-3 וחצי שנים מאז שאובחנתי, ואני אסירת תודה לאל שסיימתי את הטיפול. כמובן, הפחד מחזרה תמיד נמצא לי בראש, אבל אני בריאה היום ומאוד אסירת תודה על כך.

אומרים שאלוהים מביא את הריפוי לפני המחלה ואני יכול לראות עד כמה האמירה הזו נכונה. העזרה והכוח שלי הגיעו מהאנשים הכי בלתי צפויים. שרשרת ורשת התמיכה של עמיתים נמצאות בראש הרשימה.

חיי לעולם לא יחזרו להיות כפי שהיו לפני הסרטן. אבל אני מאמינה שהכל קורה מסיבה, ולאט לאט למדתי לקבל ולהעריך את הנורמלי החדש שיש לי עכשיו. אין ספק שהתחזקתי, ולמרבה הפלא יותר בנוח בעור שלי. אני כבר לא מפחדת להזדקק לאחרים, או להרגיש לא בנוח. וגם הפכתי לפחות שיפוטית וביקורתית - למדתי לראות את הטוב בדברים ולהעריך את הפלאים הקטנים של חיי היומיום. בשבילי, ובשביל אלפי נשים אחרות שמתמודדות עם סרטן ומחלות מסכנות חיים אחרות, אני מתפללת שה' ימשיך לתת לנו את הכוח שאנחנו צריכים כדי להילחם ולהיות בריאות, כדי שנוכל לתת בחזרה לאחרים שנלחמים באומץ רב.

שרשרת, תודה לך על כך שהבטחת שאף אישה שעוברת סרטן שד או שחלות לא תעבור זאת לבד.