דבריה של נאבה פארקר

בחרתי באושר ואני יכול לומר לכם שזה לא היה קל. כפי שראיתי את זה - אין צד שלילי באושר. זה לא אומר שלא היו לי רגעים של עצב ואומללות, אבל גיליתי שאושר הוא מקום הרבה יותר טוב להיות בו. אני מאמין שזו הייתה ההחלטה הראשונה שעזרה לי ולמשפחתי לעבור את זה עם אמונה ואופטימיות, ולגרום לכל יום להיות חשוב.

הרגשתי בת מזל מסיבות רבות כל כך; הייתה לי משפחה שתמכה בי מאוד. בעלי ג'פרי הלך לכל תור אצל הרופא, עזר לי להגיע לרופאים שהייתי צריכה לראות, טיפל ביותר דברים ממה שאני יכולה אפילו למנות. ילדיי דיוויד, ג'רמי וסבינה היו שם כדי לאהוב אותי (ולתת לי מטרה). אמי גם הלכה לכל תור, הפכה לעוד זוג אוזניים שזכרו את מה שהרופאים אמרו והצחיקה אותי גם כשלא היה על מה לצחוק, מתנה אמיתית. אבי (עלב השלום) הבין את כל המידע הרפואי וחקר את כל ההחלטות השונות שהיו נחוצות לקבל, יחד עם עזרתו של אחי. אחותי הייתה הקונה האישית שלי; השפית והאשת סוד שלי. גיסותיי וגיסי היו שם לכל דבר שנפל בין הכיסאות. הייתה לי קהילה של חברים ומשפחה שהרעיפה עליי דאגה.

הייתי גם בת מזל מאוד שחוברתי לשלוש נשים נפלאות, שכשהתקשרתי ענו לטלפון והיו נדיבות בזמנן ובעצתן למרות שעדיין לא נפגשנו. נשות שרשרת שלי, ג'סיקה גריבץ, מרסי קאפל ורושל הירש, אני לעולם לא אוכל להודות לכן מספיק על כל מה שעשיתן למעני. בגלל כמה שהייתי אסירת תודה על כל העזרה שלכן לי, אני מדברת עכשיו עם נשים אחרות שאובחנו לאחרונה בניסיון לעזור להן כפי שעזרתן לי.

מאז שאובחנתי כחולת סרטן השד, שוחחתי עם נשים רבות ולמדתי שכולנו מתמודדות עם האבחונים שלנו בצורה שונה ולכולנו יש זכות להחלטות שאנחנו מקבלות עבור עצמנו. נשים רבות מעדיפות לשמור את אבחנות הסרטן שלהן לעצמן, ועבור נשים אלה אין תמיכה מועטה או בכלל לא. עבור נשים אלה, לשרשרת תפקיד חשוב ביותר. הן יכולות למצוא מישהו שידבר איתן, ייתן להן תמיכה וישמור על ביטחונן.

כשישבתי בכיסא הכימותרפיה בפעם הראשונה מוקפת במשפחה, הרגשתי כל כך אסירת תודה ואני זוכרת שנשבעתי שאם אעבור את זה, אצטרך לעשות משהו חיובי עם החוויה הזו. בכיסא הזה התפתח הרעיון לספר.

(אני רוצה להודות לבת דודתי שרה טוכמן על שהכירה לי את חברתה רושל הירש.
אני רוצה להודות לרוצ'י (מייסדת שרשרת) על כך שגרמה לי ולרושל להוציא את הספר הזה מתיק הספרים שלי, לראות אור יום. דברים קורים מסיבה מסוימת - לפחות אני חושבת שכן. בזמן שישבתי ב"שבעה" לאבי, רוצ'י ורושל ישבו זו ליד זו בארוחת צהריים שבה רושל הראתה לרוש את הספר שלנו, והנה אנחנו היום.

"גושים ובליטות" היה מאמץ משותף. עשיתי קצת מחקר עבור רעיון לספר נוסף וגיליתי שאין ספרי ילדים לילדים שאמהותיהם חלו בסרטן השד. בתור אמהות בעצמנו, וידענו ממקור ראשון כמה קשה לשתף את ילדינו באבחון סרטן השד, ידענו כמה ספר בנושא הזה יכול להיות מועיל. הזכרתי את הצורך בפני רושל והיא ענתה, "אני יכולה לעשות את זה! אני כותבת שירים לשמחות של אנשים". תוך שבוע היא כתבה סיפור בחרוזים. אחר כך היא התקשרה אליי ואמרה "את אמנותית - תוכלי לאייר אותו?" מעולם לא איירתי שום דבר קודם לכן. לא ידעתי אם אוכל, אז ניסיתי, וכעבור הרבה, הרבה תמונות אני מאיירת! יחד עבדנו על הסיפור, המילים והתמונות. שנתיים, ותיקונים רבים מאוחר יותר, יש לנו ספר! ככל שהספר התפתח, כך גם אנחנו. אני יודעת שאני יכולה לדבר בשם רושל ולומר לכם שאנחנו גאים מאוד בספר הזה. השקענו את ליבנו ונשמתנו ב"גושים ובליטות". תקוותנו היא שספר זה יסייע למשפחות רבות המתמודדות עם סרטן השד, לסייע להן בתקופה קשה מאוד, על ידי מתן הכלים לפתוח בדיאלוג ולאפשר להן לדעת שהן לא לבד. הוא רגיש הן לאם והן לילדים שהן יקריא לו אותו. סיפור זה שייך לרבים, ואנו מקווים שספר זה יוכל לשמש כמדריך.

לסיום אני רוצה לצטט את אמי שמצטטת את סבתי —————————-
ישועת ה' יכולה להתרחש כהרף עין. בריאות טובה לכולנו! תודה רבה שבאתם ותמכתם בשרשרת.