בלוג

לא אמא ממוצעת, אלא שורדת

<p><img

Three people are standing closely together indoors, smiling at the camera. The group includes two women and one man, all wearing semi-formal clothing, with a bright hallway in the background.

הבדיקה הקבועה שלי אצל רופא הילדים מעולם לא הייתה קלה עבור שלושתנו. אמא שלי החזיקה את ידי בזמן שאני, נערה בת 19, בעטה וצרחה בזמן שהרופאה, תוך כדי שהיא מחזיקה אותי למטה, דקרה אותי במחט. ברגע שהיא סיימה, כולנו נרגענו - הקלה התפשטה על פני הרופאה, התיישבתי זקופה, גאה שסבלתי את הכאב של זריקת PPD, ואמא שלי אמרה, "רואים, זה לא היה כל כך נורא?"“

אז כשהגיע הזמן לבדיקה השנתית שלי בקיץ שעבר ואמא שלי בישרה לי שאני הולכת לרופא חדש, הייתי די נרגשת. ואז היא אמרה לי לאן אני הולכת - לגינקולוג - והתכווצתי. הייתי בחורה בת 20 עם היסטוריה משפחתית של סרטן השד, היא אמרה, אין שום נזק בלהיות זהירה במיוחד. אבל אמא שלי לא הבינה שזה המקום האחרון שאני רוצה להיות בו.

כשישבתי במרפאה החדשה של הרופא שלי, שדמה יותר לסלון משפחתי מאשר למשרדים הלבנים והסטריליים שהייתי רגילה אליהם, התרגשתי מעט לסיים את המבוכה של הליכה לרופא ילדים כמבוגר צעיר. רשמתי את שמי אצל המזכירה ולקחתי בהיסוס את הלוח עם ערימות של ניירת שציפיתי להשלים. מתוך הרגל, סימנתי לאמי לקחת את הלוח ולמלא את הניירות. "אני חושבת שאת יכולה להתמודד עם זה", היא אמרה לי. אז התיישבתי ודפדפתי בין הדפים, ממלאת את שמי, תאריך הלידה והכתובת הנוכחית שלי. אחר כך עברתי לדף שבו נכתב בראש "היסטוריה משפחתית" ומתחתיו תיבת סימון עבור "סרטן" עם רווח ריק לציון "סוג".“

באותו רגע, גופי קפא. פתאום הועברתי חזרה לכיתה ה'. חזיונות צצו במוחי של ראשה הקירח של אמי, פניה הרזות תחובות תחת שכבות על גבי שכבות של שמיכות וההרס המוחשי שחשה משפחתי במהלך החודשים הראשונים של האבחון שלה. למרות שאמי נמצאת היום בהפוגה, תודה לאל, ועברו עשר שנים מאז האבחון שלה, ברגע שסימנתי וי בתיבה המסומנת "סרטן" הרגשתי כאילו אני ממתגת את עצמי עם המילה וכל מה שהיא נושאת - כמי שצריך להשגיח עליה, מישהי שצריך להיות "זהירה במיוחד". באותו רגע הרגשתי חלשה, כאילו אין לי שליטה על גופי או על עתידי. באותו רגע, לא רציתי לדאוג לתוצאות התור שלי. הרגשתי רע בשביל עצמי. יותר מכל, הרגשתי רע בשביל אמא שלי.

הסתכלתי עליה יושבת לידי, שערה השחור הארוך ממסגר את פניה המלאות והתוססות. כשהייתה אמא שלי חולה, הייתי בכיתה ה'. כבתה הבכורה, הרגשתי אחריות לטפל באמא שלי. למרות שלא בדיוק יכולתי לרפא אותה, אחרי הכל לא הייתי רופאה, החלטתי להשקיע את זמני בדברים הקטנים - להעיר את אחיי לבית הספר (למרות שהם התלוננו שאני גסה מדי), להמציא ריקודים עם אחותי (למרות שהיא אמרה שאני שתלטנית מדי) ולהרגיע כל הזמן את אחי שהכל יהיה בסדר (למרות שהוא לא אוהב להודות בזה). למרות שאמא שלי בריאה היום, אני עדיין מרגישה אחריות לשמור עליה ולטפל בה - לוודא שהיא מאושרת, בריאה, וחשוב מכל, דואגת לעצמה. אני חייבת להזכיר לעצמי כל הזמן שאמא שלי היא לא אמא "ממוצעת", אלא היא "שורדת", עם צלקות קרב כדי להראות את הלחימה שלה.

כשאני חושבת על מה שאימי עברה בגיל 34, אני מקבלת צמרמורת. העובדה שהייתי צעירה מדי מכדי להבין את הכאב שאימי סבלה גורמת לי לראש לפעום. תחושת התנחומים היחידה שאני מקבלת היא שנשים אחרות יכולות לפנות לעצתה, תמיכתה וחברותה של אימי בזמן שהן נאבקות בסרטן השד. וכדי לקחת את זה צעד קדימה, זה קורה דרך ארגונים כמו שרשרת שמקשרים במיוחד את אלו הנאבקות בסרטן השד לנשים כמו אימי, ועוזרים לאחרות למצוא הדרכה בתוך קהילת שרשרת.

כששמעתי את הרופא קורא בשמי כדי להיכנס לחדר הבדיקות - מקום שהייתי בטוחה שאבקר שוב בשנים הבאות - הסתכלתי על אמא שלי. "מוכנה?" היא אמרה. ואז זה הכה בי.

אמי הייתה לא רק מודל לחיקוי לנשים הנאבקות בסרטן השד, אלא גם עבור אחרות כמוני - ילדיהן של אלו שאובחנו. בעקיפין היא הראתה לי כל הזמן שזה לא מביך לנקוט באמצעי זהירות ושהדרך היחידה לדאוג לעצמי ולהיות בריאה היא לשאול את הרופא שלי שאלות ולהגיע לפגישות השנתיים שלי. לקח לי עד לפגישה הראשונה שלי עם גינקולוג להבין שאמי, ואחרות כמוה, יכולות לחזק ולתמוך בנשים ובמתבגרות כאחד כדי שידאגו לעצמן.

“"מוכנה," אמרתי כשקמתי מהכיסא שלי ולקחתי את ידה, ויחד, כ"ניצולה" וכבת, נכנסנו לחדר הבדיקה.