7 באוקטובר: הרהורים מישראל

משפחת שרשרת היקרה, 

אני כותב לכם היום ברוח של הרהור, מעוגן בהכרת תודה ובצער עמוק כאחד. ה-7 באוקטובר הוא יום שכולנו, כיהודים וכבני אדם, נישא איתנו לנצח - יום של טרגדיה עמוקה, חוסן וכאב משותף. היינו עדים לזוועות בלתי נתפסות והרגשנו את האדמה רועדת תחת משקל אי הוודאות. עבור אלו מאיתנו החיים בישראל או עם קשרים עמוקים לארץ זו, יום זה חקוק בזיכרון הקולקטיבי שלנו. 

מעולם לא יכולתי לדמיין, לאחר שעברתי לישראל מטינאק, ניו ג'רזי, רק 4 שנים קודם לכן, שב-8 באוקטובר אנשק את בני לשלום כשאשלח אותו למלחמה. במקביל, היו לי שתי בנות ששירתו בצה"ל, וגם שלושה ילדים קטנים יותר שגרו בבית. כל יום היה אפוף אי ודאות, דאגה וצער בזמן ששמרתי על שגרת יומיומית. לצד נהיגת נסיעות משותפות, בישלתי לחיילים, גייסתי כסף, אבטחתי ציוד טקטי והשתתפתי במה שנראה כמו הלוויות ותפילות יומיות. 

ניסיתי לתעל את הכאב שלי למשהו פרודוקטיבי, אבל מהר מאוד הבנתי שאני פשוט צריכה לתת לו להיות. וכך למדתי לחיות לצד הדאגה והצער שלי. למדתי לצחוק לצד הכאב והצער שלי. למדתי להרגיש תקווה בתוך חוסר התקווה שלי. בתקופה קשה זו, ומתוך הדואליות החדשה הזו, הושקה שרשרת ישראל והצטרפתי לוועדה המייעצת הקהילתית. 

שנה שלמה חלפה מאז אותו יום. ובכל זאת, כאן בישראל, מרגיש כאילו לא עבר זמן כלל. אנו עדיין חיים ב-7 באוקטובר 2023 - בעוד ילדינו ממשיכים להקריב את חייהם בשדה הקרב, בעוד אחינו ואחיותינו נשארים בשבי ובעלי ארצנו עדיין עקורים בעוד בתיהם נמצאים תחת מתקפה מתמדת. כעת, כשאנו נכנסים לקרב בקנה מידה מלא לאורך גבולנו הצפוני, משפחות ממשיכות להיקרע לגזרים, חיים אבדו וקהילות משתנות לנצח. 

בו זמנית, אנו רואים את כוחה וחוסנה של אומתנו, את אומץ ליבם של רבים כל כך המתעוררים אל מול מצוקה ואת הבריתות הבלתי צפויות ביותר הנוצרות מתוך הכאוס. בתוך החושך, אנו עדים לרוחו הבלתי מנוצחת של העם היהודי - הן כאן בישראל והן ברחבי העולם. 

אנו מקווים ומתפללים שחיילינו ובני הערובה יוחזרו למשפחותיהם בקרוב ועם ישראל יראה שלום בימים הקרובים.   

גמר חתימה טובה, 

שרה לרר