הקולות שלנו

אני ניצולת סרטן השד, ולאחרונה יצרתי קשר עם שרשרת, כי הייתי רוצה להפוך לקשר.

כמו נער בלתי מנוצח, I לעולם לא תחלה בסרטן. צורת החשיבה הזו הובילה לכמעט ולא עשיתי בדיקות שד עצמיות, והמתנתי 3 שנים בין ממוגרפיה שגרתית. איזה הלם כשממוגרפיה שגרתית זו באוגוסט 2007 (בגיל 44) הובילה כל כך מהר לאבחון של ה-"C" הגדול.“

חששנו לספר לילדים, אבל לא יכולנו להתעכב, כי חששנו שהם ישמעו על זה בטעות דרך הודעה טלפונית. הם קיבלו את החדשות טוב מהצפוי, והציעו מילות עידוד רבות. בננו, שזה עתה מלאו לו 12, ניגש אליי במטבח ואמר "חבל שיש לך סרטן". בתנו בת ה-7 רצתה להרגיש את הגוש, למרות שעם אצבעה הקטנה לא הצליחה להרגיש כלום. אחר כך, במשך כמה ימים היא ניגשה אליי לעתים קרובות ואמרה "אני מצטערת שיש לך בליטה, אמא", ו"איך קיבלת את הבליטה הזאת?"“

בהיותי בשירות פעיל בחיל הים, קיבלתי את הטיפול הרפואי שלי ב המרכז הרפואי הלאומי בת'סדה. התברכתי בצוות רפואי מצוין ורחום, כולם החל מהרופאים, דרך מנהלת התיקים האחיות שלי, אנשי בית החולים ועד למטפלים ההומוריסטיים באונקולוגיה של קרינה.

למדתי הרבה על המשפחה, החברים והמכרים שלי בתקופה הזו. חלקם הרגישו לא בנוח לדבר איתי, אבל רבות ממערכות היחסים שלי העמיקו מאוד בתקופה הזו, ועדיין אני חושבת על התמיכה והאהבה העצומות שקיבלתי ממשפחה וחברים.