תפילה, אהבה וקהילה עזרו לי לעבור את הסרטן.

כשאת חולה בסרטן, בלוטות הטעם הרגשיות שלך משנות הכל. שקיעה זוהרת יותר, ריחות פרחים מוגדלים, מוזיקה נוגעת בלב יותר. אז כשהבת שלי שלחה לי וואטסאפ בדצמבר 2017, שהיא בחדר הלידה בבית חולים בנגב, פרצתי בבכי. יש לנו, בלי עין הרע, הרבה נכדים, והייתי נוכחת בכמה מהלידות האלה, אבל מעולם לא בכיתי קודם כששמעתי שיש בת בחדר הלידה. ובכל זאת הנה בכיתי ללא שליטה.

וידעתי למה. לא בכיתי על עצמי לאורך כל השנה של האבחון שלי, כימותרפיה טרום-ניתוחית (ניאו-אדג'ובנטית), ניתוח או הקרנות. אבל בכל אבן דרך או אירוע מרגש מאז, הסכרים נפתחים - הפעם במיוחד, כי חגגנו חיים חדשים ואני עדיין כאן.

כשקיבלתי את האבחנה שלי בנובמבר 2016, לא נכנסתי לסחרור. חשבתי, תודה לאל, יש לי ילדים ונכדים בריאים, בעל אוהב, ועשיתי הרבה דברים טובים בחיי. היו לי הרבה תלמידים, כתבתי מאמרים ומחזות משמעותיים, וביימתי להקות תיאטרון ופרויקטים שהביאו שמחה וריפוי לאחרים. אם אלוהים יחליט שעשיתי מספיק, זו קריאתו.

הייתי באמצע הפקה ובימוי של חידוש מחזמר תנ"כי על ידי להקת התיאטרון "הרימו את רוחכם" שלנו, שנקראת "רות ונעמי בשדות בית לחם", מופע, כיאה, על חסד (טוב לב). צוות השחקנים, הצוות ואמהות הבמה ניגשו למשימה כשנודע להם על מחלתי; הן, יחד עם משפחתי וחבריי הקרובים, הפכו לקבוצת תמיכה אוהבת. בכל פעם שנכנסתי בדלת של מרכז קהילתי אפרת, שם קיימנו את החזרות שלנו, הסרטן שלי נעלם. הרגשתי את כל האהבה והתמיכה שנתתי לשחקניות שלי במשך 16 שנה מציפות אותי. בימים מסוימים, במהלך תקופת הכימותרפיה, כשהייתי מותשת, השחקניות הראשיות היו מתאמנות בסלון שלי כשאני שוכבת על הספה. פעם אחת, נרדמתי באמצע החזרה והן יצאו על קצות האצבעות בשקט.

היה לי חשוב לספר לצוות השחקנים ולצוות השחקנים על המחלה שלי באופן אישי. לא רציתי שהילדים בצוות השחקנים ישמעו דרך הגפן בבית הספר. ורציתי שהם יראו אותי מחייכת ומתפקדת, אפילו כשהתברר שהכומתה שלי מכסה ראש קירח. לכולם יהיו אתגרים בחייהם, חשבתי, ואני רוצה שהם יראו שמישהו עם אתגר קשה יכול לעבור אותו בשמחה ובאמונה.

כשהשיער שלי התחיל לנשור, ביקשתי מחברה שתצלם אותי מגולחת במספרה המקומית. אחר כך צילמנו סלפי, כולל אחד שבו אני נראית מגניבה עם כובע פדורה ומשקפי שמש.

קיבלתי זרימה גדולה של אמונה מאחת הכוריאוגרפיות שלנו, מומחית למחול ותיאטרון איטלקייה שלמדה, יחד עם בעלה האמן-מופיע האיטלקי, להתגייר. שמה לאחר הגיור הוא אמונה ברכה - אמונה וברכה. היא הייתה מדברת איתי על טובו של אלוהים ועל העובדה שתמיד יש לו תוכנית, שידעתי, אבל זה היה כל כך משמעותי עבורי לשמוע אותה ממנה.

היום בו היא ובעלה השלימו את גיורם ונישאו על פי ההלכה היה יום כימותרפיה עבורי. חבר צוות הסיע אותי לחתונה. ישבתי בצד, מותשת לחלוטין, אבל בשלב מסוים לקחתי שתי חגורות ריקודי בטן, נכנסתי למעגל הריקודים, קשרתי אחת סביב מותניה של אמונה ברכה, השנייה סביבי, ובמשך חמש דקות רקדתי איתה. זה היה אות האומץ שלי. החלטתי שאין סיכוי שאפספס את ההזדמנות לשמח את הכלה הספציפית הזו. לאחר מכן, הייתי צריכה לשבת ולנשום בכבדות במשך עשר דקות, אבל זה היה שווה את זה.

גיליתי את האחווה (ואחווה) של הסרטן, וגם התחלתי בשקט לתת תמיכה לאחרים, בדיוק כפי שקיבלתי אותה. גיליתי עשרות אנשים, בבתי חולים ובמקומות אחרים, שעושים חסד בענווה עבור חולים, ללא תרועות או פרסומים בפייסבוק. בשלב מסוים, ביקשתי משחקניות תיאטרון הפלייבק (האלתור) שלי מ"נאנה" לשחק עבורי כמה מהסיפורים המטרידים שלי, כדי לעזור לי להחלים.

היו משברים וקשיים לאורך הדרך, מעבר להיקף של מאמר זה; סיפור הסרטן של אף אחד אינו פשוט וכל חולה יכולה לכתוב את הספר שלה.

לפעמים רציתי להיות לבד, בשקט. אבל גם גיליתי את הערך של ביקור חולים. בימים אלה של פוסטים ברשתות החברתיות, מיילים והודעות טקסט - והערכתי את ההודעות האלה - זה היה משמעותי עבורי מאוד כשחברים עצרו את חייהם העמוסים או התגברו על אי הנוחות שלהם ובאו לבקר. בתקופה קשה במיוחד עבורי, חברה אחת הגיעה בפורים עם בתה, שאמרה לאמה לאחר מכן, "אני מבינה עכשיו את ההשפעה של ביקור חולים. כשנכנסנו בדלת, טובי לא יכלה להרים את ראשה מהספה. עד שעזבנו, היא כבר ישבה וצחקה."“

הערכתי כל מתנה – ספלים עם מסרים, פרחים וצמחים, ספרי שירה, ציורים, שירים, גלידה ביתית וקפה גורמה. שכנה אחת שלחה סיר מרק עוף בכל ליל שישי במשך חודשים. אחרי שהטיפול הכימותרפי הסתיים, אמרתי לה שהיא יכולה להפסיק. היא אמרה, "אני אחכה לניתוח." אחרי הניתוח, היא אמרה, "אני אחכה עד אחרי ההקרנות." אחרי ההקרנות, אמרתי לה בחיוך, "את יודעת, אני צריכה לקחת כדורים כבר חמש שנים," אבל לבסוף שחררתי אותה מהחסד המדהים שלה.

ד"ר נעמי באום, חברה שלי שהיא פסיכולוגית, כתבה ספר, "חיים בלתי צפויים", על המסע שלה עם סרטן השד. הספר הפך למדריך שלי. למדתי מספרה, בין היתר, שזה בסדר להגיד "לא", לא ללכת למקום כלשהו או להשתתף באירוע אם אין לי את הכוח הפיזי או הרגשי לכך. פרן רייס, חברה נוספת, כתבה את "רשימת הבדיקה לסרטן השד", שהוכיחה את עצמה כיתרון רב.

גיליתי את כוחה של התפילה. התפילה שלי הייתה בדרך כלל לא רשמית, ויותר כמו שיחות עם אלוהים. הרב בנג'י לוין נתן לי תהילים וחבר אחר אמר לי שחשוב לומר תהילים ק' כל יום – מזמור לתודה. בתהילים של הרב לוין, היה ציטוט, על ידי העורך, שמזמור זה נאמר שהוא מנצח את אויבינו. אהבתי את הרעיון שהודאה לאל היא הדרך בה אנו מנצחים את אויבינו. כשהניתוח שלי עבר בהצלחה וההחלמה הייתה מהירה, הרגשתי שהתפילה של כל משפחתי וחבריי, שחקניות ותלמידות אחרות בשיעור התורה שאני לומדת בו במתן, זעזעה את השמיים.

הכימותרפיה שלפני הניתוח שלי הייתה בשערי צדק ואז עברתי להדסה לניתוח, הקרנות ומעקב; כולם באזור ירושלים עושים שם קרינות. אהבתי את הבינלאומיות של הדסה. אנשי המקצוע הרפואיים שטיפלו בי היו מישראל, אמריקה, רוסיה, קנדה, פרגוואי, קוסטה ריקה, ערבים מהגליל ומהעיר העתיקה של ירושלים ועוד. הרופא המרדים שלי בניתוח היה מרומניה. שאלתי אותה למה בחרה במקצוע הזה. היא אמרה, "רציתי להיות אסטרונאוטית אבל זה לא היה אפשרי ברומניה".“

“"אני לא גיבור. גיבורים הם אנשים שמעבר ליכולותיהם. אבל זו הדרך היחידה שאני יודע לחיות."”

שכנה צעירה אמרה לי שאני ה"גיבור" שלה, כי בכל פעם שהיא ראתה אותי, חייכתי. אני לא גיבור, אמרתי לה. גיבורים הם אנשים שמעבר ליכולות שלהם. אבל זו הדרך היחידה שאני יודע לחיות.

הקרינה, ששמעתי שיכולה להיות לא נעימה, הפכה עבורי ל"היי", בגלל דבריה של חברה, סוכנת הספרות דבורה האריס, שנאבקה בסרטן השד חמש שנים קודם לכן. היא אמרה לי, "קרינה הייתה חוויה רוחנית עבורי. בכל פעם שעליתי על השולחן הזה, דמיינתי את אלוהים יורד ומוציא ממני את הדברים הרעים". ההערה שלה השפיעה עליי עד כדי כך שהייתי עולה על השולחן ומנצלת את הזמן הזה כדי לתקשר עם אלוהים. זה היה הזמן המיוחד שלנו ביחד.

בעלי היה איתי בכל טיפול כימותרפיה, אבל אני נסעתי לבד לקרינה. מודל לחיקוי שלי הייתה בת דודתה של אמי, ליאטריס רבינסקי. חולת סרטן השד כ-30 שנה קודם לכן, היא נהגה בעצמה לקרינה ולאחר מכן כדי ללמד. הייתי נוסעת לאורך כביש עוקף וולאג'ה המתפתל מגוש עציון להדסה כל בוקר בשעה 6:15, מנהלת את השיחה הטלפתית שלי עם אלוהים, לוקחת לאטה של בוקר בלובי ונוסעת הביתה.

בתום 20 טיפולים, הרגשתי אכזבה, סוף המסע הרוחני שלי, אבל כמובן, המסע אף פעם לא נגמר; הוא פשוט משתנה. היו לי שליחים נפלאים רבים - שליחי אלוהים. מרפאים, כמו ד"ר פיליס קרוג, ואלה ממרכז יורי שטרן ההוליסטי, עזרו לי להתמודד עם הסערה במסירותם, בכישוריהם ובחוכמתם. היו לי מנתחת שד, מנתחת פלסטית ואונקולוגית בהדסה, וחשתי את הרגישות הנוספת של נשים המטפלות בנשים.

היה לי גם כירורג אף אוזן גרון גבר רחום במיוחד שחשב שיצטרך לפתוח לי את בית החזה כדי להוציא את אונת התריס הימנית (הלא סרטנית) שלי בגלל מיקומה (סיבוך שהתגלה מאוחר וחסם חלק מדרכי הנשימה שלי), אבל הוא הצליח לעשות את זה דרך הגרון. כשאמרתי לו מאוחר יותר, "קוראים לך קוסם", הוא אמר בצניעות, "פשוט היה לי מזל". אמרתי, "היו לי הרבה אנשים שהתפללו בשבילי". הוא אמר, "אני גם מתפלל לפני כל ניתוח".“

המזכירות בקופת החולים המקומית הקלו עליי את התהליך הבירוקרטי. אחת מהן התקשרה אליי הביתה יום אחד ואמרה, "פגשתי את בעלך ושאלתי אותו מה שלומך והוא אמר שאת קצת חלשה; רק רציתי לבדוק מה שלומך." המזכירה בקופת חולים? רק בישראל.

חוויתי את האהבה והמסירות העמוקות של בעלי וילדיי. רוב ילדינו נשואים ומפוזרים ברחבי הארץ עם ילדים משלהם וחיים עמוסים, אבל הם היו שם בשבילי. אחרי שהתעוררתי מהניתוח, המשכתי לחזור ולומר לשניים שהיו נוכחים (בתורנות), "יש לי את הילדים הכי נפלאים בעולם".“

שמעתי את בתי לוחשת לבני, "זו בטח ההרדמה".“

“"זו לא ההרדמה," אמרתי. "אני יודע שאני חוזר על עצמי. אבל אני רוצה להגיד את זה שוב ושוב."”

במהלך תקופת הטיפול והניתוח, היצירתיות שלי נחסמה. הייתה לי סבלנות רק לקרוא סדרות מתח ולצפות בסיטקומים, הומור סטנד-אפ (תודה, ג'ין רוברטסון) ודרמות. (גיליתי שזה לא חכם לצפות בתוכניות רפואיות כשיש סרטן). ברגע שהקרינה הסתיימה, הרגשתי פרץ של אנרגיה יצירתית חדשה, יותר רעיונות לספרים ופרויקטים תיאטרון ממה שיכולתי ליישם בחיים. המשכתי לעבוד עם חברה, מירה גוטמן, על המופע שלנו "מקווה המחזמר". התחלתי לעבוד עם שותפה לכתיבה, תמר קמינס, על מופע מקראי על רבקה.

גיליתי גם תחושה חדשה של הכרת תודה. כל לילה, לפני שאני הולכת לישון, אני אומרת בקול רם, "תודה לך אלוהים על בעלי, על ילדיי, על נכדיי, על חבריי, על בריאותי, על קורת הגג מעל ראשי, על המיטה החמה הזו, על האוכל שאני אוכלת, על הבגדים שאני לובשת, על כך שיש לי הזדמנות לעשות דברים יצירתיים..." ואם אני לא מצליחה להירדם, אני מדמיינת את פניו של כל ילד, בן/בת זוגו ונכדו.

האבחנה שלי התקבלה ב-28 בנובמבר 2016, שתואם את כ"ז בחשוון. בשנת 2017 הוא חל ב-16 בנובמבר. איך "אחגוג" את היום הזה, תהיתי? שלוש עשרה שנים קודם לכן התחלתי, יחד עם חברה, יעל וליר, לאסוף חומרים על האנוסים (אנוסים) של ספרד, במטרה להפיק פרויקט תיאטרון מוזיקלי. הרעיון החדש שלי (שעדיין בפיתוח) היה להרחיב את הקונספט הזה ולהפיק מופע על היהודים הנעדרים והנסתרים לאורך המאות - לא רק מספרד, אלא גם מעשרת השבטים האבודים, כמו קהילת בני מנשה מהודו ויהודים מפולין, סין, אינדונזיה, אפריקה וממקומות אחרים שגילו את אמונתם. ב-16 בנובמבר 2017, שנה מיום האבחון שלי, 80 עולים מקהילת בני מנשה הובאו לישראל על ידי ארגון שבי ישראל. ידעתי שאני רוצה להיות שם.

נסעתי לשדה התעופה וראיתי אותם נכנסים דרך דלתות ההזזה - גברים, נשים וילדים, קשישים בכיסאות גלגלים, חלקם מתאחדים עם בני משפחה לאחר שבע עשרה שנים. אנשים חיבקו, שרו, רקדו ובכו. שמתי לב לאישה צעירה עם תינוקת במנשא. שאלתי אותה מה שמה של הילדה. היא אמרה, "חדאשה (חדשה)".“

שאלתי אותה מה שמה. היא אמרה, "שירה (שירה). יחד, "שיר חדש".“

וידעתי אז ששם המופע שאכתוב יהיה שיר חדש – מנגינות ומונולוגים של יהודים נעדרים.

וידעתי למה נמשכתי לאירוע הספציפי הזה, דווקא ביום הזה.

כדי להזכיר לי ששנה לאחר האבחון שלי, הייתי מוכנה לשיר שיר חדש.

המחבר הוא עיתונאי, מחנך ובמאי עטור פרסים של חמש להקות תיאטרון. מאמר זה עובד באישור מ"פעולה יהודית", המגזין הרבעוני של האיחוד האורתודוקסי (קיץ 2018). המחבר זכה בפרס סיימון רוקאוור למצוינות בעיתונות יהודית מטעם איגוד העיתונות היהודי האמריקאי עבור מאמר זה.

לכבוד יוזמת שרשרת ישראל החדשה שלנו, אנו מדגישים סיפורים בישראל.