משהו שהרגיש כמו תקווה

קטע מדבריה ב"שבת הורודה" של טמפל בית תורה ב-3 במאי 2015. 

הייתי בחודש השמיני להריון עם בני השני בהלוויה של בת דודתי סוזן.

שש שנים לאחר מכן, ישבתי בחלוק נייר, על שולחן בית חולים. רגליי מתנדנדות וצמרמורת זורמת במורד גבי, מקשיבה למשהו בלתי צפוי לחלוטין, אך צפוי.

“"יש לך סרטן שד. וזה מאוד רציני."”

זה היה בשנת 2011 והיינו חדשים במיאמי אחרי שמשפחתי עברה מפילדלפיה, רק כמה חודשים לפני שהפצצה הזו הוטלה.

“"מי יכין לי אוכל מנחם?" בפילדלפיה, נרשמתי ללוחות שנה של משלוחי אוכל קהילתיים, הכנתי קציצת בשר ולזניה צמחונית. הופעתי. מי יבוא בשבילי?

הייתי בודדה ופחדתי. הדוגמה הקרובה היחידה שלי לסרטן השד הייתה בת דודתי האהובה, שאובחנה בדיוק בגילי ונפטרה במה שהרגיש כמו רגע.

ניסיתי קבוצת תמיכה. הנשים היו מבוגרות יותר, בשלב מוקדם יותר. עזבתי את הקבוצות האלה בתחושה של בודדה וכועסת יותר. היה לי בעל, חברים והורים נפלאים. ועדיין, אף אחד לא ידע מה לומר.

חברה, שאובחנה כמה חודשים קודם לכן, המליצה לי להתקשר לשרשרת. הייתי צריכה לדבר עם מישהו עם האבחנה שלי, שיש לו ילדים קטנים, ודיבר את שפת האבל שלי. התאבלתי באותו אופן שמישהו שעובר גירושין מתאבל על נישואים או שמישהו שפעם כל הגפיים שלו חסרות רגל. התאבלתי על הדאגות הנורמליות והחסרות דאגות של אמא צעירה. החלפתי את הדאגות האלה בפחד. פחד שהחיים שלנו לעולם לא יחזרו לשגרה. פחד שלא אגיע לבר המצווה של בני.

דיברתי עם לינדה מאריזונה. גם היא אובחנה בשנות ה-30 לחייה. היו לה ילדים קטנים וגם הייתה לה סרטן שד אגרסיבי בשלב 3. היא הייתה 10 שנים מחוץ לטיפול פעיל, ועבדה כיועצת עמיתים עבור שרשרת. דיברנו על נושאים רבים, החל משבת ועד כימותרפיה. היא שיבחה אותי על המזל הטוב שבחרתי בקהילה אורתודוקסית לחיות בה. המשפחה שלי אינה אורתודוקסית, אבל הייתה לי היכולת להשתלב עם הפאה החדשה שלי. דיברנו על פוריות, שחלות, ילדים, פעילות גופנית ובעלים.

כל הזמן שדיברנו, קול קטן בחלק האחורי של ראשי אמר שוב ושוב, "היא עדיין כאן. עשר שנים והיא עדיין כאן."“

אז הנה הייתי, פחות לבד ועם משהו חדש אורב לי. משהו שהרגיש כמו תקווה.

בחודשים ובשנים שחלפו מאז שסיימתי את הטיפול, אני מקבלת מדי פעם שיחת טלפון משרשרת לשוחח עם אישה שאובחנה לאחרונה. אנחנו דנות במשפחה, כימותרפיה, פוריות, יהדות, ניתוח, בעלים והקרנות. אנחנו מדברות בשפת האבל.

בשלב מסוים בשיחה, אני שולחת תמונה שלי מ"ימי הכימותרפיה" שלי. בתמונה הזאת אני קירחת, הגבות והריסים שלי נעלמו. הפנים שלי נפוחות מסטרואידים. הילדים שלי יושבים איתי, קטנים יותר, עצובים יותר.

ואז אני מצלם סלפי מחייך "ברגע". אני אולי בסופרמרקט, חוצה גשר, או דולק. השיער שלי ארוך, הריסים שלי אחורה, הפנים שלי נראות שוב כמוני.

ואני שומעת את זה. זה מאוד עדין, אבל אני שומעת את זה. יש תקווה בקולה.

ואולי הקול הקטן הזה בראשה שאומר, "היא עדיין כאן. שלוש שנים והיא עדיין כאן."“