צעד בכיוון הנכון

“"אני מתערבת שימצאו תרופה מחר!" אמרה אמי, ואז הנידה בראשה כשעיניה התמלאו דמעות.

ב-2 באפריל 2009, חצות, רצתי לבית הוריי אחרי שקיבלתי את השיחה שחששתי ממנה: אחותי הנפלאה אמילי, בת 37, נפטרה לאחר מאבק של 8 שנים בסרטן השד.

הרגשתי שאני עלולה להתמוטט מרוב אבל. ובכל זאת הייתי צריכה להישאר חזקה: שבועות קודם לכן, ממוגרפיה שגרתית גילתה שגם לי יש סרטן השד. למרות שנים של עזרה לאמילי, לא היה שום דבר שיכול היה להכין אותי להלם, לשאלות, לפחדים. האם עליי להשתמש באותם רופאים? אילו טיפולים אצטרך? האם אי פעם ארגיש בסדר שוב? אפילו בזמן שהתאבלתי, התמודדתי עם אי הוודאות הנוראית הזו.

הלוואי והייתי מבינה כמה שרשרת יכלה לעזור לי. הייתי יכולה לקבל תמיכה בניהול מערכת הבריאות, למצוא יועצים שיעזרו לי להתמודד עם האבל והחרדה שלי, ולהיות משודכת עם עמיתים שהיו בנעליי, והיו לי חוכמה ועידוד לחלוק.

התגברתי על התקופה הנוראית הזו, ואני אסיר תודה שאני בריא שוב. אבל אני יכול רק לדמיין כמה יותר נסבל זה היה יכול להיות עם שרשרת לצידי.

חברה הכי טובה שלי, דנה אדלר, היא זו שהייתה מעורבת לראשונה בשרשרת. כבר שנים שהיא רצה מרתונים מטעם הקבוצה, רבים מהם בשמי ובשמי של אמילי. השנה היא נגעה בי עוד יותר כשביקשה ממני לנהל יחד את ארוחת הצהריים השנתית של שרשרת, שם היא תזכה לכבוד על מאמציה יוצאי הדופן.

למרות שדנה רצה קילומטרים רבים למען שרשרת, זה יהיה הצעד הראשון שלי בתמיכה בקבוצה הנפלאה הזו. אני מתרגשת מאוד! יש הרבה תכנון לעשות, מעטפות לכתוב ולוגיסטיקה לטפל בהן. אתעד את ההכנות האלה בפוסטים עתידיים בבלוג עבורכם. מעולם לא הייתי יו"ר שותף של שום דבר קודם לכן, אז אם תבואו לארוחת הצהריים (ואנחנו באמת, באמת מקווים שתבואו!), אני אהיה זו שנראית חסרת מושג. ובכל זאת, מי יכול לסרב להזדמנות כזו? זה אולי יתרון לשרשרת, אבל זה באמת לטובת האנשים הרבים ששרשת עוזרת להם כל יום. הם ראויים לכל מה שאנחנו יכולים לתת.

כמעט שבע שנים חלפו מאז אותו לילה בסלון של הורי. ולא, עדיין אין תרופה לסרטן השד והשחלות. אבל יש עזרה, ותקווה. יש את שרשרת.