סוכות ושבריריות חיינו

הייתי קצת מודאגת בראש השנה. עד יום כיפור, הייתי חרדה מספיק כדי לתהות בקול רם איך אני נראת בלי שיער. השיחה הרשמית הגיעה ממש לפני סוכות. הייתי במטבח והתכוננתי לחג ובעלי שם את הנגיעות האחרונות בסוכה שלנו. השעה הייתה 22:00 והאיש שהיה חבר ותיק של המשפחה, ושהייתי מכנה בקרוב האונקולוג שלי, התקשר לבשר לי שאכן יש לי סרטן ושיש לי שנה של כימותרפיה והקרנות לפניי. זו לא הייתה הפתעה, אבל עכשיו זו הייתה מציאות וסוף סוף הרשיתי לעצמי להישבר. נשאתי את הפחד איתי לאורך השנה החדשה ועכשיו רעדתי מכעס שהסרטן שכבר פלש לגופי פולש עכשיו לתקופה האהובה עליי בשנה, החג האהוב עליי.

אני אוהבת את סוכות. תמיד אהבתי. אני אוהבת את העלים המתחלפים, את הבריזות הקרירות, את החיבור לטבע ואפילו את תחושת השבריריות שאנו מתמודדים איתה בסוכה. השנה, השבריריות לא הייתה תיאורטית. במקום בקרים בבית הכנסת עם הקהילה שלי ואחרי צהריים מלאים בארוחות טעימות עם חברים ומשפחה, הייתי מבלה את סוכות שלי מלא בבדיקות, קביעת טיפולים וניחומים למשפחתי הצעירה.

תהיתי לעצמי אם לפעמים צריך סימן ברור כדי באמת להבין חג. תהיתי אם אבחון סרטן בחג האהוב עליי יהרוס את החגיגה לנצח?

שבריריות החיים הייתה בלתי ניתנת לטעות עבורי באותה שנה. הישיבה בסוכה קיבלה משמעות חדשה ותוססת. אבל כך גם תחושת הקהילה שלי. היה ברור שלא אעבור את החוויה הזו לבד. משפחתי, חבריי והקהילה הרחבה יותר נשארו לצידי. הם סיפקו טיפול בילדים, ארוחות, הסעות, חברות ואולי הכי טוב, הומור. הם בנו לי מחסה מוצק יותר ממה שיכולתי אי פעם לקוות. בשנה שבה אבחנתי את הסרטן הבנתי באמת את שבריריות החיים - ובאמת הבנתי את משמעות הקהילה. למרות שסוכות לא התנהל כמתוכנן, למדתי היטב את הלקחים.

עכשיו, כל סוכות שעובר נראית כחגיגה של החיים, לא הנצחה של האבחון. אני מבין את השבריריות של חיינו, ובמקום להתאבל על השבריריות הזו, אני חוגג את הכוח שהיה לי, ואת הכוח שפיתחתי כתוצאה מחוויית הסרטן שלי. אני רואה את סוכות כניצחון אישי ומקבל אותו בזרועות פתוחות בכל שנה.