בלוג

קחו את זה ממישהו שהיה שם: אתם לא לבד

A woman with long, wavy brown hair wearing a white blazer over a purple top and a purple beaded necklace, smiling outdoors with greenery in the background.

בסוף קיץ 2013 עברנו לבית חדש והיינו בעיצומו של שיפוץ יסודי - גירוד תקרות, שיפוץ המטבח וצביעת הכל! גם התאמנתי לחצי המרתון הראשון שלי. נראיתי טוב יותר מאשר בתיכון וגם הרגשתי נהדר! באמת חשבתי שאני סמל לבריאות. באותה תקופה, עבדתי כדיאטנית תומכת תזונה בבית חולים מקומי. ביליתי חצי מימי ביחידה לטיפול נמרץ בטיפול בחולים שלא יכלו לאכול ואת שאר ימי בטיפול בשאר בית החולים.

בספטמבר, ממש לפני החגים הגדולים, כששכבתי במיטה וחיכיתי להירדם, עשיתי בדיקה עצמית של השד. ידוע שמצאתי רקמה צפופה, אבל זה הרגיש אחרת. היא הייתה עגולה לחלוטין והרגישה כאילו יש צוק בצד אחד. שאלתי את בעלי אם גם הוא מרגיש את זה. הוא התעלם מכך ואמר, "תבדקי את זה" כמו שהוא תמיד אמר.

סוף סוף הגעתי למרכז השד בתחילת אוקטובר. ידעתי שזה חודש המודעות לסרטן השד והייתי אחראית על המסרים על הלוח מחוץ לקפיטריה שהזין את כל בית החולים. יצרתי תצוגה על אוכל, נוגדי חמצון וכיצד אוכל יכול להגן עליך מפני סרטן. גזרי מאמרים רפואיים וכל זה! אחרי שסיימתי לתלות את החומר החדש לחודש, הלכתי למרכז ההדמיה בסוף היום ועשיתי את הממוגרפיה שלי. הייתי אחת מאנשים בודדים שהיו שם כל כך מאוחר ביום. בלי עומס, בלי המולה.

הטכנאית עשתה את הממוגרפיה וביקשה ממני לחכות במסדרון בזמן שהם יבדקו שהתמונה טובה. היא חזרה ואמרה שהרדיולוג ירצה אולטרסאונד של אזור אחד. בסדר, אין בעיה. הדביקה הרגישה חמה, האולטרסאונד מהיר. הביקור לא היה.

הרדיולוג ניגש לדבר איתי והסביר שהוא רואה "אזור מדאיג", שאני צעירה, שכנראה אין מה לדאוג (במיוחד מכיוון שלא היו לי תסמינים), אבל שהם נוהגים בזהירות. אז עשינו ביופסיה, באותו רגע. אוקיי, לא דרך טובה לסיים את יום העבודה, אבל לא נבהלתי. אין סרטן במשפחה שלי והתכוננתי לרוץ חצי מרתון...

הוא אמר לי שהתוצאות עשויות להגיע כבר מאוחר למחרת.

למחרת הייתי מלווה בכיתה של בני הצעיר בטיול. זה היה יום כיף, אבל הביופסיה התנגנה לי כמו מוזיקת רקע בראש. היה לי קצת זמן אחרי שהורדתי את הילדים לבית הספר לפני האיסוף כדי להתקשר למרפאה ולראות אם התוצאות חזרו. ושם, תוך כמה דקות, שמעתי את שלוש המילים הקשות ביותר ששמעתי אי פעם, וחיי התפרקו.

במהלך הטיפול, חוויתי את נשירת השיער הרגילה, כאבים, עייפות, פריחות ולחץ דם נמוך. הטיפול הראשון שלי היה כמה שבועות לפני חתונת אחותי היחידה והשיער שלי התחיל לנשור ימים ספורים לאחר היום הגדול. גיסי הטרי גילח לי את הראש וגרם לי לצחוק בזמן שהוא עשה את זה! אני לא יודעת איך הוא הצליח להביא את ההקלה הקומית, אבל אני אסירת תודה. אני זוכרת שכשהוא סיים פחדתי להסתכל במראה, אז דילגתי על בדיקת הראש הקירח שלי לטובת מקלחת ובאתי ישר במגע עם ההשתקפות שלי בדלת המקלחת. חשבתי שאני נראית כמו קורבן שואה. בכיתי חזק במקלחת. ואז פחדתי שהילדים שלי יראו אותי בלי שיער כי לא רציתי שהם יפחדו ממני.

בשנים שאחרי האבחון והטיפול, סבלתי רבות, במיוחד רגשית ונפשית. פחד השתולל בביתי והיה קשה להתרחק מהבית. ביליתי את זמני בקריאה ובמנוחה. לאט לאט התחלתי לצאת מהפקעת שלי והאישה שיצאה הפתיעה אותי! מי ידע שאני אוהב לטייל, לרכוב על אופניים ולגלוש?

כשעברתי טיפולים תמיד הרגשתי שיש מטרה גדולה יותר לכל זה, לא רק שאני סובל לשם סבל. לא הייתה לי את שרשרת לצידי, אז התגברתי על זה לבד. אבל הלוואי והייתה לי...

הלוואי שלא הייתי צריכה להתמודד לבד. הלוואי והייתה לי תמיכה מקהילה של נשים יהודיות שידעו והבינו מה המשמעות של ללכת בדרך הזו ומה אני עוברת. עכשיו אני בוחרת להיות חלק מקהילת שרשרת ולתמוך במשימתם לעזור לנשים אחרות בכל מה שהן עושות.

סוף סוף אני מסוגלת לקחת אחריות על מה שקרה לי ועל כל מה שעברתי, ויצרתי תוכנית לניצולי סרטן השד שתעזור להן גם בתהליך ההחלמה שלהן. התוכנית נקראת כנפי התקווה (למידע נוסף בקרו באתר www.subscribepage.com/wings-of-hope/).

התקווה שלי היא שיום אחד נראה עולם נקי מסרטן, אבל עד אז, יש לנו אחד את השני.