הדמעות ששפכתי

כשאובחנתי כחולה לפני כשנתיים וחצי, זה הגיע כהלם מוחלט. התאמנתי בהתמדה, לא סבלתי מעודף משקל, לא היה לי היסטוריה של סרטן שד במשפחה, ולא עישנתי או שתיתי. כל התשובות לשלל השאלות של אנשי מקצוע בתחום הבריאות היו כולן לא, לא, לא ולא. הייתי אצל רופא/ת נשים מדי שנה ועברתי ממוגרפיה באופן קבוע. אז איך יתכן שגיליתי שיש לי סרטן שד טריפל שלילי בשלב 3? לא היה זמן להכחשה או לרחמים עצמיים, כי היה צורך לקבל החלטות לגבי רופאים, ניתוח, שחזור ותוכניות טיפול בהקדם האפשרי. נאמר לי לא לתת למחלה שלי להגדיר אותי, אבל זה בדיוק מה שקרה. חשבתי שזה כתוב על כל הפנים שלי בזמן שהלכתי מסביב, עשיתי סידורים, שוחחתי עם שכנים ופשוט עסקתי בענייני. אני לא אדם שנוטה לדמוע, אבל פתאום מצאתי את עצמי בוכה ללא הרף. כשחברתי, שאני מכירה כבר למעלה מ-30 שנה, באה לבקר, היא ציינה שמעולם לא ראתה אותי בוכה. אבל שם התפרקתי מולה. כשנתקלתי במכרה, מישהי שלא הייתי קרובה אליה במיוחד, פתאום מצאתי את עצמי בוכה בזרועותיה, ממש שם בתור לקופה של המכולת השכונתית. הכל היה די מביך. כשהתקשרתי לראשונה לשרשרת נאלצתי לנתק כי לא יכולתי לדבר. הם הבינו ואמרו לי לנסות שוב בכל עת. כנראה, דמעות לא היו יוצאות דופן לצוות הנפלא שם. הם שמחו מאוד לסבול את הנאום החנוק שלי, וחיברו אותי עם תומכת עמיתים שגם אמרה לי לא להתבייש. ראיתי את עצמי בת מזל שחמש בנותיי גדלו ולא דרשו ממני להציג חזות חזקה, והיה לי קל לקחת חופש מהעבודה במשרד של בעלי. אבל מה עשו נשים אחרות שהיו צריכות לטפל בילדים קטנים, או שהיו להן עבודות שהן לא יכלו להזניח? הנשים האלה אולי לא אמיצות יותר ממני, אבל זה הכרחי שהן יעשו חזות אמיצה, והן זוכות להערצה כנה שלי. עכשיו, אחרי שנתיים, אני כמעט נורמלית, תודה לאל, גם בבריאות שלי וגם בשליטה על הרגשות שלי. כשרושל שורץ, מייסדת שרשרת, נפטרה, התקשרתי שוב לשרשרת בדמעות. צוות שרשרת אמר לי שוב שזה די נורמלי שאני מגיבה כפי שהייתי. שרשרת הייתה שם בשבילי, מעולם לא ביקשה דבר בתמורה. זהו תענוג עבורי לתרום כעת לבלוג שלהם ולשתף את החוויה שלי. אין יותר דמעות, אבל אם יהיה לי רגע של חולשה אני לא אתבייש.