שנתיים לאחר מכן

בדיוק לפני שנתיים סיימתי קרב שמעולם לא חשבתי שאתמודד איתו: סרטן. בגיל 21, אבחנה מסכנת חיים היא הדבר האחרון שמצפים להתמודד איתו. סיימתי את לימודיי באוניברסיטת בינגהמטון במאי 2015, בדיוק כמו חבריי. ארזתי את כל הדברים שלי וחזרתי הביתה, בדיוק כמו חבריי. התחלתי להתכונן לשלב הבא בחיי, לבחור דירה חדשה, למצוא שותפה לדירה ונרשמתי ללימודי תואר שני, בדיוק כמו חבריי. כל זה השתנה כשהחלטתי ללכת לרופא בגלל נפיחות בבטן, כאבים ועלייה פתאומית במשקל. ציפיתי שיהיו לי בעיות קיבה אופייניות שיש לבנות יהודיות רבות, אולי אי סבילות ללקטוז. טעיתי, בכל אופן. בניגוד לבני גילי שקיבלו מרשם ל"שלב הבא בחיים", קיבלתי מרשם לניתוח גדול ואחריו כימותרפיה. חליתי בסרטן השחלות וחיי הוקפאו.

שנתיים לאחר מכן, אחרי מה שהרגיש כמו ניתוח מחריד וכימותרפיה רעילה, איכשהו הצלחתי. הצלחתי להגיע רחוק יותר ממה שהרופאים ציפו ממני, המשפחה ציפתה ממני, והקהילה ציפתה ממני, אבל יותר מכל, רחוק יותר ממה שציפיתי לעצמי. אולי קיבלתי משהו שאני לא יכול לשנות או לחזור אחורה ולתקן, אבל עשיתי כל שביכולתי כדי להפיק את המרב מהאתגרים שלי.

לאורך כל המאבק שלי היו מספר ארגונים שהיו שם בשבילי, אחד מהם היה שרשרת. שרשרת סיפקה לי תמיכה טלפונית בתדירות שהייתי צריכה, יחד עם משאבים והפניות שתאמו לצרכים שלי. הטיפול האוהב, החומל והמבין של העובדת הסוציאלית שלי משרשת הוא שהעניק לי השראה להיכנס לעבודה סוציאלית בעצמי. למרות שתכננתי במקור ללמוד לתואר שני בחינוך יהודי בישראל, האבחנה שלי והאנשים שפגשתי בזכותה שינו את מהלך חיי.

עכשיו, הנה אנחנו, שנתיים מאוחר יותר. אני, ברוך השם (תודה לאל), שמח, בריא ובמצב של הפוגה. אני מתחיל את שנת הלימודים האחרונה שלי לתואר שני בעבודה סוציאלית (MSW) ב-UCLA, ואני לא יכול להיות יותר נרגש. השנה, אבה את שעות השטח הקליני שלי בהתמחות במרכז הרפואי Cedars Sinai בלוס אנג'לס, אותו בית חולים שבו טופלתי כשחליתי. אבהה זמן בקומות הנוירוכירורגיה, טיפול נמרץ לטראומה ויחידה לטיפול נמרץ ילודים, ואעזור למטופלים ולמשפחותיהם לעבור כמה מהתקופות הקשות ביותר בחייהם. זכיתי בעובדים הסוציאליים הטובים ביותר לעזור לי ואני כל כך נרגש ואסיר תודה שיש לי עכשיו הזדמנות לעשות את אותו הדבר עבור אחרים.