בלוג

כשהסרטן הפיל אותי לעומת איך זה הולך עכשיו

A person with short curly hair is smiling at the camera. They are wearing hoop earrings and a grey top, standing in front of a wooden background.

במרץ 2018, בגיל 43, אובחנתי כחולה בסרטן שד גרורתי בשלב IV, חיובי ל-De Novo Her2. זה קצת מוגזם לומר, אז אתם יכולים לתאר לעצמכם את ההלם שהייתי בו במהלך ארבעת השבועות שבין הרגשת הגוש ועד לקבלת האבחנה הסופית. הייתי ערפלנית כשניסיתי לעבד כל כך הרבה ולהמשיך להיות אמא ואישה. הובכתי חזק יותר מאי פעם בחיי.

ישבתי עם בעלי ושמעתי את האונקולוגית מסבירה את האבחנה, את תוכנית הטיפול ואת השיתוף שלה על מטופלת כמוני, שקיבלה את אותו הטיפול במשך 10 שנים. מעולם בשיחה היא לא נתנה לי נקודת מבט שלילית, אולם כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה "בשלב IV אני גוססת". הדברים היחידים שאמרתי לבעלי היו הבחירות שלי לגבי הוספיס, ובכל מקרה, בתנו עדיין צריכה ללכת לקולג'.

בשבועות שלאחר מכן הרגשתי כאילו אני זוחלת דרך החיים. דרך טיפולים, עבודה, היותי אמא ואישה, נשירת שיער, ירידה במשקל. מבולבלת לגבי המחלה ותוכנית הטיפול שלי לפני הניתוח. למה! למה אי אפשר להפסיק. בהמשך אלמד יותר ואבין טוב יותר את תוכנית הטיפול הראשונית.

הסרטן הפיל אותי בתקופה בחיי שחיכיתי לה 18 שנים. שנת הלימודים האחרונה של בתי היחידה בתיכון. החלטתי לשתף את פרטי האבחון שלי רק עם כמה אנשים. לא יכולתי לתת לסרטן להטיל צל על הנשף, הקולג', הכדורסל, החתימה, התואר הראשון, הריטריט הרוחני לבוגרים, סיום הלימודים ונשפים. בנקודה הזו רוב האנשים פשוט ידעו שיש לי סרטן ושאני מקבל טיפול.

חודשים חלפו. סיימתי את הכימותרפיה והמשכתי בטיפול ממוקד. היו לי סריקות שקופות. התחלתי להרגיש חזקה יותר פיזית. השיער שלי התחיל לצמוח בחזרה. הדבר הבא שידעתי, הגעתי לשנה של NED (ללא עדות למחלה). למרות שכל זה נראה כשורה, עדיין לא מצאתי דרך להתאושש. במהלך השנה הראשונה הרגשתי כל כך מדוכאת וחיכיתי למות. זה היה מלחיץ ביותר כי הייתי צריכה לעבוד כל כך קשה כדי להסתיר את הרגשות האלה.

כשנכנסתי לשנה השנייה לאבחון, יצרתי קשרים עם קבוצות תמיכה וארגונים שהכרתי אך היססתי להיות חלק מהם. פחדתי ליצור קשרים שידעתי שאאבד. התחלתי להבין שהקשרים האלה אפשרו לי ללמוד על המחלה והיו בעלי ערך. קשרים עם קבוצות תמיכה כמו שרשרת סיפקו לי קהילה של אנשים שיכולתי לסמוך עליהם לתמיכה ושאני יכולה גם לתת להם תמיכה. השתתפות בכנס סרטן שד גרורתי (MBC) פקחה את עיניי להבנה אמיתית שזו לא רק אני. אני לא לבד. התחלתי לחקור ולגלות על המחלה שלי, הטיפולים והניסיונות שלי. למדתי שאני צריכה למצוא את הקול והכוח שלי כדי לפעול למען עצמי. הייתי צריכה להעצים את עצמי. סוף סוף הבנתי איך לקום.

בדיוק כשהגעתי לתחילתה המכרעת של שנת חיי השלישית עם הסרטן, מגפה סגרה את העולם. האונקולוג שהתחלתי אצלו עזב את המרפאה, וחוויתי את הישנות/התקדמות המחלה הראשונה שלי. הסרטן חזר לשד המקורי, כמעט 1רְחוֹב כיתה, מכללה וירטואלית, עבודה מהבית ואונקולוג חדש. הסרטן הפיל אותי שוב. אוף! הפעם ידעתי איך לקום מיד. ידעתי מספיק על האבחנה שלי כדי להיכנס לפגישה שלי עם תוכנית טיפול. הפכתי ל"מטופלת מקצועית". טיפול חדש התחיל והדברים הלכו כשורה. מכיוון שהמגפה לא השתפרה, נאלצתי להסביר את פרטי האבחנה שלי לילדיי הצעירים הבוגרים. הייתי צריכה שהם יבינו למה אנחנו צריכים להיות זהירים ביותר. למרות שחשבתי שאני מנסה להגן עליהם מפני הפרטים של סרטן בשלב IV, עכשיו אני יודעת שזה היה לא בסדר לא להיות פשוט כנה איתם.

במשך שנה התמודדתי עם עוד מספר חזרות/התקדמות שדרשו שינויים בתוכנית. אבל הפעם, בכל פעם שהרגשתי את הסרטן מפיל אותי למטה, הצלחתי למצוא את הכוח לקום בחזרה בזכות הכוח והתמיכה שרשרת נתנה לי. לקח לי הרבה זמן להגיע לנקודה הזו. זו לא הייתה רק הנחישות שלי לחיות, אלא העבודה שעשיתי כדי ללמוד יותר ולהתחבר לאנשים. לימוד איך להיות הסנגור של עצמי הפך לכוח העל שלי, ועכשיו אני יודע שאני יכול לקום שוב אם הסרטן יפיל אותי שוב.